שפות העת העתיקה
רומא העתיקה
לטיום והאימפריה הרומית · מהכתובות הראשונות ועד השפות הרומאניות
הלטינית החלה את דרכה כלשון הדיבור של מחוז קטן סביב רומא. עם התפשטות הכוח הרומי היא התפשטה ברחבי איטליה ובמחצית המערבית של האימפריה, הפכה לשפת המשפט, הצבא ובהמשך גם הכנסייה והמלומדים, ומצורתה המדוברת צמחו הצרפתית, הספרדית, האיטלקית, הפורטוגזית, הרומנית ושאר השפות הרומאניות. האלפבית שהרומאים קיבלו מהאטרוסקים משמש היום ליותר משלושת אלפים שפות.
שפתו של מחוז אחד
במקורה הייתה הלטינית שפתם של הלטינים, תושבי לטיום שלאורך הטיבר התחתון, שם נוסדה רומא לפי המסורת ב-753 לפנה״ס. היא שייכת לענף האיטלי של השפות ההודו-אירופיות. קרובתה הקרובה ביותר הייתה הפאליסקית, שפת העיר השכנה פלריי; קרובות רחוקות יותר היו האוסקית, שדוברה בדרום איטליה (כתבו בה, למשל, בפומפיי), והאומברית, המוכרת בעיקר מלוחות הארד של איגוביום שבגוביו.
איטליה של אותם ימים הייתה רב-לשונית. מצפון לרומא ישבו האטרוסקים, ששפתם לא הייתה הודו-אירופית; בדרום ובסיציליה היו ערים יווניות. הלטינית התפשטה יחד עם הכוח הרומי: תחילה ברחבי איטליה, ואחר כך בפרובינציות המערביות של האימפריה. במזרח היא נשארה שפת הצבא וחלק מהמנהל, אבל הדיבור והכתיבה היומיומיים נשארו שם יווניים.
הכתובות הקדומות ביותר
מהטקסטים הלטיניים הקדומים ביותר יש רק קומץ, כולם קצרים וקשים להבנה. מתחת לריצוף השיש השחור המכונה לאפיס ניגר ("אבן שחורה") בפורום הרומי שכב גוש אבן חרות, שחפר ג׳אקומו בוני ב-1899–1905. בדרך כלל מתארכים אותו לסביבות 570–550 לפנה״ס; הוא כתוב בבוסטרופדון, ומכל שורה שרדו רק שליש עד מחצית. נראה שהוא אוסר להפריע לטקס, תחת איום של קללה, והוא מזכיר מלך: recei היא יחסת הנמען של rex.
כתובת דואנוס על כלי חרס משולש, שנמצא ברומא ב-1880, מתוארכת בהערכות שונות בין המאה ה-7 למאה ה-5 לפנה״ס. היא כתובה מימין לשמאל בלי רווחים בין המילים, ועד 1983 הוצעו לה יותר מחמישים פירושים שונים. פתיחת החלק האחרון שלה ברורה: DVENOS MED FECED, "(איש) טוב עשה אותי". Duenos היא הצורה הקדומה של bonus הקלאסית, "טוב". כמו סיכת פריינסטה, גם הכלי נושא מה שמכונה כתובת מדברת, שבה החפץ מדבר על עצמו.
חפצים שמדברים
אלפבית מהאטרוסקים
לפי הדעה הרווחת, האלפבית הלטיני בא מהאלפבית האטרוסקי, שנגזר מהכתב היווני ששימש במושבה היוונית קומאי בדרום איטליה; הכתב היווני עצמו בא מהפיניקי. באטרוסקית לא היו העיצורים הקוליים b, d, g, ולכן האותיות שציינו אותם ביוונית יצאו מכלל שימוש באטרוסקית או שינו את ערכן. הלטינית החזירה את b ואת d, אבל בתחילה כתבה גם k וגם g באות C. מלבד C היו לה K ו-Q לציון k; בכתובות הקדומות הבחירה הייתה תלויה לעיתים קרובות בתנועה שאחריה (KA, CE, QO/QV).
כנראה במאה ה-3 לפנה״ס נוצרה מ-C, בתוספת קו, אות חדשה – G. היא תפסה את מקומה של Z המיותרת, שנשמטה מהאלפבית; סופרים עתיקים (פלוטרכוס) קושרים את הנהגתה בשמו של ספוריוס קרביליוס. האטרוסקים כתבו בתחילה את הצליל f בצמד FH, וכך גם סיכת פריינסטה; הלטינית שמרה אחר כך רק את F. במאה ה-1 לפנה״ס נוספו Y ו-Z בסוף האלפבית, למילים שאולות מיוונית. האותיות I ו-V ציינו גם תנועה וגם עיצור (i/j, u/w); J, U ו-W הפכו לאותיות נפרדות רק בימי הביניים ובראשית העת החדשה. הרומאים עוד לא הבחינו בין אותיות גדולות לקטנות במובן המודרני; הצורות הקטנות (מינוסקולות) התפתחו מכתב היד בשלהי העת העתיקה והתקבעו כאותיות נפרדות בימי הביניים.
מהאלפבית האטרוסקי ללטיני
- Aמאלפא היוונית
- Bבאטרוסקית לא היה הצליל b והאות יצאה שם מכלל שימוש; הלטינית שמרה עליה
- Cגמא היוונית; הלטינית השתמשה בה בתחילה גם ל-k וגם ל-g
- Dבאטרוסקית לא היה הצליל d והאות יצאה שם מכלל שימוש; הלטינית שמרה עליה
- Fדיגמא היוונית (w); את f כתבו תחילה בצמד FH
- Zנשמטה מהלטינית העתיקה; חזרה בסוף האלפבית במאה ה-1 לפנה״ס
- Hמאטא היוונית, בערך h
- Iגם i וגם j עיצורית
- Kבכתובות הקדומות בעיקר לפני a, אחר כך רק במילים ספורות (Kalendae)
- Mהצורה הישנה בת חמשת הקווים
- Qקופא היוונית; בכתובות הקדומות לפני o ו-u, בלטינית הקלאסית רק לפני u
- Vאופסילון היוונית; גם u וגם w עיצורית
- Xהאות היוונית כי, שנקראה ks באלפביתים היווניים המערביים
MANIOS MED FHEFHAKED NVMASIOI"מניוס עשה אותי בשביל נומסיוס (בלטינית קלאסית Numerius)" (סיכת פריינסטה, אמיתותה שנויה במחלוקת). על הסיכה הכתובת נקראת מימין לשמאל, הצליל f נכתב בצמד FH, ול-m יש הצורה הישנה בת חמשת הקווים; על החפץ עצמו כתוב FHE:FHAKED, עם נקודת הפרדה באמצע.
הטור הראשון מציג את צורות האותיות האטרוסקיות (האיטליות העתיקות) בגופן Noto Sans Old Italic; הכתובות הלטיניות הקדומות ביותר כתבו אותן בצורה דומה מאוד, בדרך כלל מימין לשמאל. כאן הן נכתבות משמאל לימין, כפי שהן מקודדות ביוניקוד. הטבלה היא מבחר; באלפבית הלטיני הקלאסי היו 21 אותיות מקוריות ועוד Y ו-Z.
לטינית עתיקה ולטינית קלאסית
הלטינית שלפני 75 לפנה״ס בערך נקראת לטינית עתיקה (ארכאית). היו בה צורות שהשתנו מאוחר יותר: יחסת הקניין quoius במקום cuius, יחסת הנמען virtutei במקום virtuti, יחסת אבלטיב בסיומת -d (Gnaivod במקום Gnaeo), דיפתונגים כמו ב-aidilis במקום aedilis. הטקסטים העתיקים ביותר היו סתומים גם לרומאים עצמם: ההיסטוריון היווני פוליביוס כתב במאה ה-2 לפנה״ס שאת האמנה הראשונה בין רומא לקרתגו, שנחתמה בסביבות 508 לפנה״ס, יכלו הרומאים בני זמנו לקרוא רק בקושי רב.
הספרות הלטינית מתחילה ב-240 לפנה״ס במחזה הראשון של ליוויוס אנדרוניקוס; בסביבות 200 לפנה״ס כתב פלאוטוס את הקומדיות שלו. הלטינית הקלאסית (בערך 75 לפנה״ס – 200 לספירה) היא שפתם של קיקרו, קיסר, ורגיליוס, הורטיוס, אובידיוס וליוויוס, כפי שקובעה בבתי הספר לרטוריקה ולדקדוק. עליה מבוססים ספרי הלימוד של היום. האות c נהגתה אז תמיד k, כך ש-Cicero נשמע Kikero.
Cornelius Lucius Scipio Barbatus, Gnaeo patre prognatus, fortis vir sapiensque, cuius forma virtuti parissima fuit
- GNAIVOD PATRE
- מאביו גנאוס (אבלטיב; בלטינית קלאסית Gnaeo)
- PROGNATVS
- נולד
- FORTIS VIR SAPIENSQVE
- איש אמיץ ונבון (-que = ו-)
- QVOIVS FORMA
- שמראהו (בלטינית קלאסית cuius)
- VIRTVTEI PARISVMA FVIT
- היה שקול לגמרי לגבורתו (בלטינית קלאסית virtuti parissima)
קורנליוס לוקיוס סקיפיו ברבטוס, שנולד לאביו גנאוס, איש אמיץ ונבון, שמראהו היה שקול לגמרי לגבורתו…פתיחת כתובת הקבורה המחורזת של סקיפיו ברבטוס, כנראה מהמאה ה-3 לפנה״ס. בהמשך נאמר בה שהיה קונסול, צנזור ואדיל, כבש ערים בסמניום והכניע את לוקניה. הצורות הלטיניות העתיקות GNAIVOD, QVOIVS, VIRTVTEI, CONSOL ו-AIDILIS מסגירות את גילה; נקודה מפרידה בין המילים.
שפת האימפריה
הלטינית הייתה שפת המשפט הרומי, הצבא והמנהל המרכזי בכל רחבי האימפריה; במזרח, לעומת זאת, הפקידים פנו לאוכלוסייה דרך שגרה ביוונית. הטקסט הרשמי הלטיני הידוע ביותר הוא הדין וחשבון של הקיסר הראשון, אוגוסטוס, על מעשיו – Res Gestae Divi Augusti, שהושלם, לפי המסופר בדרך כלל, חודש לפני מותו ב-19 באוגוסט 14 לספירה. המקור נחרת על שני עמודי ארד לפני המאוזוליאום שלו ברומא ולא שרד. אבל בפרובינציות נחקקו העתקים באבן: באנקירה (היום אנקרה) בלטינית ובתרגום יווני, באנטיוכיה שבפיסידיה בלטינית, ובאפולוניה ביוונית בלבד. במזרח האימפריה תורגם הטקסט הלטיני לקוראים המקומיים.
אחרי קץ האימפריה הרומית המערבית ב-476 שמרו הממלכות הגרמאניות שבאו במקומה על הלטינית כשפת המשפט והמסמכים הרשמיים. באימפריה הרומית המזרחית נשארה הלטינית לזמן מה שפת השלטון והחקיקה; בימי יוסטיניאנוס הראשון חובר בה רוב ה-Corpus Iuris Civilis. אחר כך דחקה אותה היוונית מהמנהל, והלטינית שרדה רק בצורה מאובנת על מטבעות ובטקסים, עד המאה ה-11.
קפיטלות, קפיטלות כפריות וכתב רהוט
כתובות האבן נחצבו בקפיטלות מרובעות (capitalis monumentalis), בקווים ישרים וחדים, בקווים עבים ודקים ובתגים (סריפים). הדוגמה המפורסמת ביותר היא הכתובת על בסיס עמוד טראיאנוס, שנחנך ב-12 במאי 113; מכיוון שקראו אותה מלמטה, האותיות בשורות התחתונות קטנות מעט. לפי אדוארד קטיץ׳, האותיות צוירו תחילה במכחול שטוח ורק אחר כך נחצבו בידי הסתת, אבל דעה זו אינה מקובלת על הכול. האותיות הגדולות של גופני הספרים של היום חוזרות אל הקפיטלות הרומיות; הגופן Trajan משנת 1989 הוא עיבוד ישיר שלהן.
ספרים נכתבו בקפיטלות הכפריות הצרות יותר; דוגמה לכך היא ה-Vergilius Vaticanus, כתב יד של שירי ורגיליוס שנעשה ברומא בסביבות 400, העתיק מבין שלושת כתבי היד המאוירים ששרדו של הספרות הקלאסית. הכתיבה היומיומית – מכתבים, חשבונות, תרגילי בית ספר וכתובות על קירות – הייתה מהירה ומחוברת: הכתב הרהוט הרומי הישן (בעיקר מהמאה ה-1 לפנה״ס עד המאה ה-3 לספירה), ואחריו הכתב הרהוט הרומי החדש (בערך המאות ה-3–7), שבו a, b, d ו-e כבר קרובות לאותיות הקטנות המודרניות.
מכתבים מווינדולנדה
רוב הכתיבה היומיומית אבדה. יוצאים מן הכלל הם לוחות העץ ממבצר וינדולנדה שבצפון בריטניה הרומית, שהארכאולוג רובין בירלי החל למצוא במרץ 1973. אלה עלים דקים בגודל גלויה, מעץ ליבנה, אלמון ואלון, שנכתבו בדיו עשויה פחם, גומי ערבי ומים; רובם מתוארכים לסביבות 95–105, מעט לפני חומת אדריאנוס. עד 2023 נמצאו יותר מ-1,700.
הלוחות מכילים רישומים רשמיים של חיל המצב וגם מכתבים פרטיים. באחד מהם מבקש הדקוריון מסקולוס מהמפקד פקודות ליום המחרת ועוד בירה, כי חיל המצב שתה את האחרונה. הידוע ביותר הוא ההזמנה שקלאודיה סוורה, אשת מפקד מבצר סמוך, שלחה בסביבות 100 לסולפיקיה לפידינה לחגיגת יום הולדתה; זהו אחד הטקסטים הלטיניים המוקדמים ביותר הידועים שנכתבו בידי אישה. מלבד לוחות הדיו כתבו גם בחרט על שעווה שעל גבי לוחות עץ, שאפשר היה למחוק ולהשתמש בהם שוב; מכאן הביטוי tabula rasa, "לוח נקי (מגורד)".
שעווה וחרט
הלטינית של הרחוב
הלטינית הכתובה השתנתה לאט, המדוברת מהר יותר. מאז הרנסנס נקראת הלטינית המדוברת לטינית וולגרית (מ-vulgus, "העם"); החוקרים היום מדגישים שלא הייתה זו שפה נפרדת, אלא רצף מתמשך מהתקן הכתוב ועד הדיבור היומיומי. העדויות מפוזרות: שגיאות בכתובות, קללות על לוחות עופרת, מכתבים פרטיים, חיבורים מקצועיים שלא הקפידו על סגנון, והשפות הרומאניות המאוחרות.
בעלות ערך מיוחד הן הכתובות על קירות פומפיי, שנקברה בהתפרצות הווזוב ב-79; הגרפיטי החרות כתוב ברובו בכתב הרהוט הרומי הישן. כבר כאן מתמזג המין הסתמי עם הזכר (hoc locum במקום hunc locum, "המקום הזה"). בדיבור נעלמו מילים חריגות וספרותיות: ferre, "לשאת", פינתה את מקומה ל-portare, ignis, "אש", ל-focus, במקור "אח", ו-edere, "לאכול", ל-manducare, במקור "ללעוס".
מהלטינית לשפות הרומאניות
המילים הרומאניות ממשיכות את הלטינית המדוברת, ובדרך כלל את צורת יחסת המושא בלי ה--m הסופית (aquam, manum, focum). הסדר: איטלקית · צרפתית · ספרדית · פורטוגזית · רומנית.
| לטינית | שפות רומאניות | משמעות |
|---|---|---|
| aqua | acqua · eau · agua · água · apă | מים |
| manus | mano · main · mano · mão · mână | יד |
| lingua | lingua · langue · lengua · língua · limbă | לשון, שפה |
| filius | figlio · fils · hijo · filho · fiu | בן |
| lac (יחסת מושא מדוברת lactem) | latte · lait · leche · leite · lapte | חלב |
| octo | otto · huit · ocho · oito · opt | שמונה |
| terra | terra · terre · tierra · terra · țară | אדמה, ארץ (ברומנית "מדינה") |
| focus | fuoco · feu · fuego · fogo · foc | אח; בלטינית המדוברת "אש", במקום ignis |
| caballus | cavallo · cheval · caballo · cavalo · cal | בדיבור "סוס"; המילה הספרותית הייתה equus |
הולדת השפות הרומאניות
בין המאה ה-6 למאה ה-9 התפצלה הלטינית המדוברת באזורים השונים של האימפריה לשעבר עד כדי כך שנוצרו שפות נפרדות. הכתיבה, לעומת זאת, נמשכה בלטינית, ולכן השפות הרומאניות מופיעות בכתב רק מאוחר יותר. אז הבחינו בין דיבור "ברומאנית" (romanice loqui) לבין דיבור בלטינית (latine loqui).
הטקסט הרציף העתיק ביותר שנכתב במכוון בשפה רומאנית קדומה של צרפת הוא שבועות שטרסבורג מ-14 בפברואר 842. בהן כרתו נכדיו של קרל הגדול, לודוויג הגרמני וקרל הקירח, ברית נגד אחיהם לותר הראשון. לודוויג נשבע ברומאנית כדי שחייליו של קרל יבינו אותו, וקרל – בגרמנית עילית עתיקה, למען חייליו של לודוויג. את הטקסט שימר בן דודם, ההיסטוריון ניתהרד. מתוך כ-900 מיליון הדוברים הילידיים של שפות רומאניות כיום (הערכות Ethnologue, בערך 2020), כמחציתם מדברים ספרדית, ואחריה פורטוגזית, צרפתית, איטלקית ורומנית.
הלטינית אחרי רומא
כשהלטינית כבר לא הייתה שפת אם של איש, היא נשארה שפת הכנסייה, בתי הספר, המנהל והמדע – גם בארצות שבהן מעולם לא דיברו לטינית, אצל העמים הגרמאניים והסלאביים. בחלק גדול מאירופה נכתבו בלטינית תעודות וכרוניקות, כמו כרוניקת הצ׳כים של קוסמס מראשית המאה ה-12, והלטינית הייתה שפת ההוראה באוניברסיטאות של ימי הביניים, מבולוניה ופריז ועד פראג (1348) וקרקוב (1364). מילים לטיניות חדרו לשפות הגרמאניות עוד קודם לכן: street האנגלית חוזרת אל (via) strata הלטינית, "דרך סלולה", wall אל vallum ו-wine אל vinum, ו-Fenster, "חלון", הגרמנית אל fenestra ו-Mauer, "חומה", אל murus; את school (באנגלית עתיקה scōl, מהלטינית schola) נוהגים לקשור בהתפשטות הנצרות והלמדנות שבאה איתה.
רוב הספרים שנדפסו במאה ה-15 היו בלטינית, והלטינית נשארה שפת המלומדים עד ראשית המאה ה-19. היא עדיין השפה הרשמית של הכס הקדוש והבסיס למינוח המקצועי ברפואה, בביולוגיה ובמשפטים. האנגלית, שפה גרמאנית, נטלה ישירות מהלטינית יותר מרבע מאוצר המילים שלה, לפי מחקר אחד שמרבים לצטט, וכמעט כמות דומה מהצרפתית, שהיא עצמה צאצאית של הלטינית. הכתב הלטיני משמש היום ליותר מ-3,000 שפות, וכ-70% מאוכלוסיית העולם משתמשים בו; זוהי מערכת הכתב הנפוצה ביותר.
ציר זמן
- 753 לפנה״סהתאריך המסורתי של ייסוד רומא.
- המאה ה-7 לפנה״ססיכת פריינסטה – אם היא אמיתית, אחת הכתובות הלטיניות הקדומות ביותר.
- בערך 570–550 לפנה״סגוש האבן החרות שמתחת לריצוף לאפיס ניגר המאוחר יותר בפורום הרומי.
- המאה ה-3 לפנה״סהאות G נכנסת לאלפבית; כתובת הקבורה המחורזת של סקיפיו ברבטוס.
- 240 לפנה״סהמחזה הראשון של ליוויוס אנדרוניקוס, ראשית הספרות הלטינית.
- המאה ה-1 לפנה״סהלטינית הקלאסית: קיקרו, קיסר, ורגיליוס; Y ו-Z נוספות למילים יווניות.
- 14 לספירהמות אוגוסטוס; ה-Res Gestae שלו נחקק בפרובינציות.
- 79התפרצות הווזוב קוברת את פומפיי ואת הכתובות שעל קירותיה.
- בערך 95–105מכתבים ורישומים ממבצר וינדולנדה שבבריטניה.
- 113חנוכת עמוד טראיאנוס עם הכתובת שלו בקפיטלות מרובעות.
- בערך 400כתב היד Vergilius Vaticanus נעשה ברומא.
- 476קץ האימפריה הרומית המערבית.
- 14 בפברואר 842שבועות שטרסבורג, הטקסט הרציף העתיק ביותר בשפה רומאנית קדומה של צרפת.
- 1899–1905ג׳אקומו בוני חופר את גוש האבן החרות שמתחת ללאפיס ניגר.
- 1973לוחות העץ הראשונים הכתובים בדיו נמצאים בווינדולנדה.
- 2011בדיקות פני השטח של סיכת פריינסטה תומכות באמיתותה.
שפות איטליות על הגלובוס
הקישו על שפה כדי להציג אותה על הגלובוס:
מקורות וקריאה נוספת
- James Clackson, Geoffrey Horrocks: The Blackwell History of the Latin Language. Blackwell, 2007.
- Tore Janson: A Natural History of Latin. Oxford University Press, 2004.
- József Herman: Vulgar Latin. תרגום: Roger Wright. Pennsylvania State University Press, 2000.
- Arthur E. Gordon: Illustrated Introduction to Latin Epigraphy. University of California Press, 1983.
- Alan K. Bowman: Life and Letters on the Roman Frontier: Vindolanda and its People. British Museum Press, 1994.
- Glottolog 5 (השפות והסיווג שלהן).