שפות העת העתיקה
קוריאה: סימנים סיניים והאנגול
חצי האי הקוריאני · מהסטלה של המלך גוואנגגאטו (414) ועד עלייתו של ההאנגול לכתב לאומי בסוף המאה ה-19
במשך יותר מאלף שנה כתבו הקוריאנים בסימנים סיניים, הן בסינית קלאסית והן בשפתם שלהם, שאותה דחסו לתוך הסימנים באמצעות השיטות המחוכמות אידו, היאנגצ׳אל וגוגיול. בקוריאה נוצר הספר העתיק ביותר ששרד שנדפס באותיות מתכת ניידות. ב-1446 הכריז המלך סג׳ונג על כתב חדש, המכונה היום האנגול: העיצורים שלו משרטטים את צורת איברי הדיבור, התנועות נגזרות מהשמים, מהארץ ומהאדם, והאותיות מקובצות להברות. מלומדים קונפוציאנים בזו לו במשך ארבע מאות שנה; היום הוא מקור לגאווה לאומית.
כתב סיני בחצי האי
הכתב הגיע לחצי האי הקוריאני מסין. העדויות הארכאולוגיות המוקדמות ביותר לכתובות סיניות בקוריאה הן מהמאה ה-3 לפנה״ס, כשמהגרים סינים הגיעו לשם כדי להימלט מהמלחמות בצפון סין; בפיונגיאנג נמצא גרזן-פגיון (ge, 戈) מברונזה ממדינת צ׳ין, ועליו כתובת סינית מתוארכת ל-222 לפנה״ס. מ-108 לפנה״ס עד 313 לספירה היה צפון חצי האי תחת מנהל סיני של שושלת האן ויורשותיה. הקוריאנית נותרה שפת הדיבור; בסינית רק כתבו.
בתקופת שלוש הממלכות – גוגוריאו בצפון, בקג׳ה בדרום-מערב ושילה בדרום-מזרח – הפכה הסינית הקלאסית לשפת הספרות והשלטון. הכרוניקה "סמגוק סאגי" משנת 1145 מתארכת את הרשומות הכתובות הראשונות ל-375 בבקג׳ה ול-545 בשילה. יחד עם הקריאה התפשט גם הבודהיזם, שלפי המסורת אומץ בגוגוריאו ב-372, בבקג׳ה ב-384 ובשילה ב-527. מלומדים מבקג׳ה היו מבוקשים ביפן כמורים לכתב הסיני.
הטקסט הקוריאני הקדום ביותר בסינית קלאסית (האנמון) שתיארוכו ודאי הוא הסטלה של המלך גוואנגגאטו הגדול (מלך 391–413), שהוצבה ב-414. בנו, המלך ג׳אנגסו, הקים אותה ליד קבר אביו, סמוך לבירת גוגוריאו דאז, כיום ליד העיר ג׳יאן שבסין. 1,775 הסימנים שלה מספרים על מוצא השושלת ועל מסעות המלחמה של המלך המנוח. הסטלה התגלתה מחדש בסוף המאה ה-19, וחלק מהכתובת אינו קריא כיום.
הסימנים הסיניים נקראים בקוריאנית האנג׳ה, "סימני האן". הסינית הקלאסית נותרה שפת המחקר והלמדנות בקוריאה עד סוף המאה ה-19: מ-958 עד 1894 נכתבו בה בחינות שירות המדינה (גוואגאו), וכך גם הכרוניקות הקוריאניות ודברי הימים הרשמיים של שושלת ג׳וסון.
קוריאנית בסימנים סיניים
הסינית הקלאסית שונה מהקוריאנית מן היסוד. המילים הסיניות קצרות ואינן נוטות, וסדר המילים הוא נושא–נשוא–מושא; הקוריאנית היא שפה אגלוטינטיבית, שמצמידה לגזעים שרשראות של סיומות ליחסה, לזמן ולרמת הנימוס, והפועל בא בסוף המשפט. כדי לכתוב את שפתם נאלצו הקוריאנים להשתמש בסימנים אחרת: או לפי משמעותם, תוך קריאתם כמילה קוריאנית, או לפי הצליל בלבד.
הקדומה בשיטות האלה נקראת אידו (吏讀, "קריאת הפקידים"). הטקסט הלך לפי סדר המילים הקוריאני; מילות התוכן נכתבו בסינית, והסיומות והמיליות הקוריאניות בסימנים שנבחרו בשל צלילם או בשל קריאתם הקוריאנית. כך הצירוף 不冬, מילולית "לא חורף", לא נקרא בסינית אלא בקוריאנית andʌl (נכתב בתנועה המיושנת ㆍ), "אינו עושה", המקביל ל-않는다 anneunda של ימינו. המסורת מייחסת את האידו למלומד סול צ׳ונג מהמאה ה-7, אך כתיבים דומים מתועדים קודם לכן. האידו שימש בעיקר פקידים וסופרים לכתיבת מסמכים מנהליים; הוא בוטל רשמית רק ב-1894.
השירה השתמשה בהיאנגצ׳אל (鄕札, "אותיות מקומיות"), שבו נכתבו בסימנים סיניים בתים שלמים בקוריאנית, חלקם לפי המשמעות וחלקם לפי הצליל. שרדו עשרים וחמישה שירים שנכתבו כך, המכונים היאנגגה: ארבעה עשר בכרוניקה "סמגוק יוסה", שחיבר הנזיר אירון במאה ה-13, ואחד עשר בביוגרפיה של הנזיר גיוניאו (923–973) משנת 1075. בשיר "סודונגיו", למשל, נכתבת נסיכה 善化公主主隱: ארבעת הסימנים הראשונים נקראים בקריאה הסינית-קוריאנית Seonhwa gongju, "הנסיכה סונהווה", ואילו 主 ("אדון") נקרא לפי הפירוש הקוריאני שלו כסיומת הכבוד -nim, ו-隱 משמש רק לצלילו, כמילית הנושא -eun.
השיטה השלישית, גוגיול (口訣), הייתה עזר לקריאת טקסטים סיניים: בין צירופי הטקסט הקלאסי שולבו סיומות דקדוקיות קוריאניות, לעיתים קרובות בצורות מפושטות של הסימנים. הצירוף 爲尼, למשל, לא נקרא בסינית אלא בקוריאנית hani, "עושה, ולכן": הסימן הראשון לפי משמעותו הקוריאנית "לעשות", השני לפי צלילו. הגוגיול דומה לדרך היפנית לקריאת טקסטים סיניים (קנבון), והוא נשאר בשימוש עד ראשית המאה ה-20. אולם כל שלוש השיטות דרשו שליטה טובה בסימנים הסיניים, ולכן נותרו נחלתם של המשכילים.
שמונים אלף לוחות ואותיות מתכת
קוריאה הייתה חלוצת הדפוס. בימי שושלת גוריאו (918–1392) נוצרה הטריפיטקה קוריאנה, בקוריאנית פלמן דג׳נגגיונג, "הטריפיטקה בשמונים אלף לוחות": הקאנון הבודהיסטי בסינית, חקוק בכתב ראי בלוחות דפוס מעץ. לאחר שהמונגולים השמידו את המהדורה הראשונה של הקאנון, הורה בית המלוכה לחקוק מהדורה חדשה בזמן הפלישות המונגוליות במאה ה-13, לפי התיארוך המקובל ב-1237–1248. מאז 1398 שמורים הלוחות, 81,258 במספר, במקדש ההררי האינסה. המבנים שבהם הם שמורים הם אתר מורשת עולמית של אונסק״ו, והלוחות עצמם רשומים במרשם "זיכרון העולם".
מרשים עוד יותר הוא הדפוס באותיות מתכת ניידות. לפי מקורות כתובים, כבר במחצית הראשונה של המאה ה-13 השתמשו בקוריאה באותיות מתכת, אך הדפוסים האלה לא שרדו. הספר העתיק ביותר ששרד שנדפס באותיות מתכת ניידות הוא הג׳יקג׳י, בשמו המלא Baegun hwasang chorok buljo jikji simche yojeol, אסופה של אמרות מורי זן (בקוריאנית סון) שערך הנזיר באגון. לפי הקולופון שלו הדפיסו אותו תלמידיו ב-1377 במקדש הונגדוקסה ליד צ׳ונגג׳ו – כשלושה רבעי מאה לפני שיוהנס גוטנברג השלים את התנ״ך שלו.
משני הכרכים המקוריים שרד רק השני, וגם הוא בלי הדף הראשון. בסוף המאה ה-19 הוציא אותו מקוריאה הדיפלומט הצרפתי ויקטור קולן דה פלנסי; כיום הוא שייך לספרייה הלאומית של צרפת בפריז, וב-2001 נרשם במרשם "זיכרון העולם". אבל בניגוד לאירופה, בקוריאה לא הפכו אותיות המתכת לבסיס לדפוס המוני: הכתב הסיני דרש אלפי אותיות דפוס שונות, והדפוס שירת בעיקר את החצר ואת המנזרים.
ג׳יקג׳י
המלך סג׳ונג
סג׳ונג (1397–1450), המלך הרביעי של שושלת ג׳וסון, מלך מ-1418 עד 1450, ובקוריאה הוא נחשב עד היום לשליט הגדול בתולדותיה. ב-1420 הקים מחדש את "היכל החכמים" (ג׳יפיונג׳ון), מוסד מלכותי של מלומדים שהיסטוריונים בני זמננו משווים למכון חשיבה. בתקופת שלטונו נוצרו הלוח הקוריאני המקורי הראשון, מקבצים גדולים ברפואה ובחקלאות ומכשירים אסטרונומיים חדשים.
המקורות אינם מספרים מתי החלה העבודה על הכתב החדש. בחודש ה-12 של שנת 1443 לפי הלוח הקוריאני (בין סוף דצמבר 1443 לסוף ינואר 1444) הוצג הכתב, שכנראה כבר היה כמעט גמור, בחצר המלוכה. רוב החוקרים סבורים שסג׳ונג היה מעורב אישית ובאופן משמעותי ביצירתו; אם היה מחברו היחיד, כפי שטוענות הרשומות מאותה תקופה, שנוי במחלוקת. המלך עצמו התעניין בשפות, לקח שיעורים בסינית מדוברת ועקב אחר עבודת לשכת המתורגמנים.
כבר בחודש ה-2 של 1444 הגישה למלך קבוצת מלומדים מהיכל החכמים בהנהגת צ׳ואה מאל-לי מחאה חריפה. לדעתם, הכתב החדש הרחיק את קוריאה מהציוויליזציה הסינית, שלפי העקרונות הקונפוציאניים עליה לנהוג בה כבוד, ורק ברברים כתבו באותיות פונטיות משלהם. היסטוריונים מוסיפים לכך חששות למעמד החברתי: ידיעת הסימנים הסיניים הייתה זכות יתר ואות היכר של העילית. סג׳ונג דחה את ההתנגדויות באומרו שהכתב נוצר מתוך דאגה לנתיניו, ולכן ברוח קונפוציאנית, והורה לכלוא את צ׳ואה מאל-לי ואת שאר החותמים ליום אחד.
בחודש ה-9 של 1446 הוכרז הכתב רשמית בחיבור "הונמינג׳ונגאום" (訓民正音), "הצלילים הנכונים להוראת העם", שהיה בתחילה גם שמו של הכתב עצמו. את טקסט הבסיס הקצר כתב לפי המסורת סג׳ונג עצמו; פירוש מקיף (הארייה), המסביר את צורות האותיות ואת כללי השימוש בהן, הוסיפה קבוצת מלומדים בהנהגת ג׳ונג אין-ג׳י. המהדורה עם הפירוש אבדה מאוחר יותר והתגלתה מחדש רק ב-1940; כיום היא אוצר לאומי של קוריאה הדרומית, ומאז 1997 היא רשומה במרשם "זיכרון העולם".
gukji eoeum iho jungguk, yeo munja bulsang yutong
- 國之語音 gukji eoeum
- צלילי הדיבור של ארצנו
- 異乎中國 iho jungguk
- שונים מאלה של ממלכת המרכז (סין)
- 與文字 yeo munja
- עם הסימנים (הסיניים)
- 不相流通 bulsang yutong
- אינם תואמים זה את זה
צלילי השפה של ארצנו שונים מאלה של סין ואינם תואמים את הסימנים.משפט הפתיחה של ההקדמה של סג׳ונג, המופיע בתצלום של העמוד הראשון של ההונמינג׳ונגאום. הוא כתוב בסינית קלאסית; התעתיק מציג את הקריאה הקוריאנית המודרנית (הסינית-קוריאנית) של הסימנים. ההקדמה ממשיכה: משום כך רבים מפשוטי העם אינם יכולים לבטא את מה שהם רוצים לומר; "צר היה לי על כך, ועיצבתי עשרים ושמונה אותיות חדשות, שאני רוצה שכולם יתרגלו בהן בנחת וישתמשו בהן בנוחות בחיי היום-יום." במאה ה-15 נקרא הטקסט עם סיומות קוריאניות משולבות; התרגום הקוריאני העתיק ביותר הידוע (אונהה) נמצא בחיבור "וורין סוקבו" משנת 1459.
איברי הדיבור, השמים, הארץ והאדם
הפירוש "הונמינג׳ונגאום הארייה" מסביר בפירוט כיצד נגזרו צורות האותיות. חמשת העיצורים הבסיסיים מתארים את איברי הדיבור בעת הפקת הצליל: ㄱ את שורש הלשון הסוגר את הגרון, ㄴ את הלשון הנוגעת בחך העליון, ㅁ את הפה, ㅅ שן, ו-ㅇ את הגרון. שאר העיצורים נגזרים מהם בהוספת קו לצליל "חזק" יותר: מ-ㄱ g נוצרת ㅋ k הנשופה, מ-ㄴ n נוצרת ㄷ d ואחר כך ㅌ t, מ-ㅁ m נוצרות ㅂ b ו-ㅍ p, ומ-ㅅ s נוצרות ㅈ j ו-ㅊ ch. כך לצלילים הנהגים באותו מקום בפה יש אותיות בעלות צורה דומה.
התנועות נגזרות משלושה יסודות של הקוסמולוגיה הסינית: הנקודה ㆍ עגולה כמו השמים, הקו האופקי ㅡ שטוח כמו הארץ, והקו האנכי ㅣ זקוף כמו האדם. שאר התנועות הן צירופים שלהם: ㅏ a היא ㅣ עם נקודה מימין, ㅓ eo עם נקודה משמאל, ㅗ o היא ㅡ עם נקודה מעל, ㅜ u עם נקודה מתחת. החלוקה לתנועות "בהירות" ו"כהות" משקפת את הרמוניית התנועות של הקוריאנית של אותה תקופה. חוקרים בני זמננו מייחסים משקל מועט להסברים פילוסופיים נוספים, כמו הקשר בין הצלילים לחמשת היסודות.
האותיות אינן נכתבות בשורה כמו באלפבית הלטיני, אלא מקובצות לגושי הברות מרובעים בקירוב, כמו סימנים סיניים: עיצור פותח, תנועה מימינו או מתחתיו, ולעיתים עיצור סוגר בתחתית. כשההברה פותחת בתנועה, ㅇ שאינה נהגית ממלאת את מקום העיצור. 19 העיצורים הפותחים, 21 התנועות ו-27 העיצורים הסוגרים של ימינו יכולים ליצור 11,172 הברות, ומהן רק כאלפיים בשימוש נפוץ. בקוריאנית התיכונה סימנו נקודות משמאל להברה גם את גובה הצליל: בלי נקודה לטון נמוך, נקודה אחת לטון גבוה, שתי נקודות לטון עולה. הסימון הזה יצא משימוש במאה ה-16.
ב-1985 כינה הבלשן הבריטי ג׳פרי סמפסון את ההאנגול "כתב תכונות" (featural script), שצורותיו מקודדות באופן שיטתי תכונות פונולוגיות; ההאנגול הוא הדוגמה המוכרת ביותר לקטגוריה הזאת. אחרים טוענים שרק חלק מהאותיות בנויות כך, ושהקוראים אינם משתמשים בהיגיון הצורות בזמן הקריאה. אם כתב אחר שימש השראה למלומדיו של סג׳ונג – שנוי במחלוקת; ההשערה שזכתה לתשומת הלב הרבה ביותר, שהעלה גארי לדיארד, היא השפעה של כתב פאגס-פה, ששימש את המנהל המונגולי. סביר שהסימנים הסיניים השפיעו על צורת גושי ההברות.
האותיות הבסיסיות וצורותיהן
- g / kשורש הלשון הסוגר את הגרון (עיצור וילוני)
- kㄱ עם קו נוסף: צליל "חזק" יותר, נשוף
- nהלשון הנוגעת בחך העליון
- d / tㄴ עם קו נוסף
- tㄷ עם עוד קו: נשיפה
- mהפה
- b / pㅁ עם קווים נוספים
- pהמקבילה הנשופה של ㅂ
- sשן (שן חותכת)
- jㅅ עם קו נוסף
- chㅈ עם עוד קו: נשיפה
- – / ngהגרון; כיום אינה נהגית בתחילת הברה, ובסופה ng (במקור הייתה ל-ng אות משלה, ㆁ)
- hאות הגרון ㅇ עם קווים נוספים
- r / lאינה נגזרת בהוספת קווים; ההארייה מונה אותה בין האותיות "בעלות הצורה השונה"
- ʌ (?)השמים, ולכן עגולה; תנועה מיושנת שהגייתה שנויה במחלוקת, נשמרה כצליל נפרד רק בג׳ג׳ו
- euהארץ, ולכן שטוחה
- iהאדם, ולכן זקופה
- aㅣ עם נקודה מימין (היום קו קצר)
- eoㅣ עם נקודה משמאל
- oㅡ עם נקודה מעל
- uㅡ עם נקודה מתחת
- yaנקודה שנייה מוסיפה y לפני התנועה
han + geul → hangeulהמילה 한글 hangeul, "כתב האן"; han הוא אחד השמות הקוריאניים של קוריאה, ו-geul פירושו "כתיבה, כתב". בגוש 한 עומד העיצור ㅎ למעלה משמאל, התנועה האנכית ㅏ מימינו והעיצור הסוגר ㄴ בתחתית; בגוש 글 התנועה האופקית ㅡ יושבת מתחת לעיצור הפותח ㄱ, והעיצור הסוגר ㄹ מתחתיה.
הסבר הצורות על פי "הונמינג׳ונגאום הארייה" (1446). האותיות מוצגות בצורתן המודרנית, עם ערכים לפי שיטת התעתיק הרומי המתוקנת (Revised Romanization); ב-ㄱ, ㄷ ו-ㅂ הערך הראשון חל בתחילת הברה והשני בסופה. הכתיב של ימינו אינו משתמש עוד בתנועה המיושנת ㆍ או באות ㆁ, אך יוניקוד מקודד אותן. בהאנגול המודרני 24 אותיות בסיסיות, 14 עיצורים ו-10 תנועות; עיצורים כפולים כמו ㄲ kk ותנועות מורכבות כמו ㅐ ae נבנים מהן.
אונמון: כתבן של נשים ושל נזירים
סג׳ונג ניסה להכניס את הכתב החדש לשלטון, לבחינות ולבתי הספר, אך בזהירות ובהצלחה מוגבלת. היצירה הגדולה הראשונה בהאנגול הייתה "יונגביאוצ׳ונגה" ("שירי הדרקונים העפים לשמים"), 125 שירים בשבח אבותיה של השושלת השלטת, שנדפסה ב-1447. אחריה באו טקסטים בודהיסטיים, ובהם מזמורים שהמסורת מייחסת לסג׳ונג עצמו. לאחר מות המלך נדחק ההאנגול שוב מתחומים רבים.
המשכילים המשיכו לכתוב בסינית קלאסית וכינו את הכתב החדש אונמון (諺文), "כתב שפת העם" – שם שקיבל נימה מזלזלת. במאה ה-15 שימש ההאנגול בעיקר בסיאול, סביב החצר; אל מחוץ לבירה התפשט רק במאה ה-16. בין משתמשיו הראשונים היו נשים, שנמנע מהן חינוך קונפוציאני ושלעיתים קרובות למדו את הכתב בבית, ומנזרים בודהיסטיים. ב-1504 הורה העריץ יונסאנגון, כשנודע לו שביקורת על שלטונו מופצת בהאנגול, לרדוף את השימוש בו.
ההאנגול שרד בכל זאת. במאה ה-16 חקרו אותו מלומדי לשכת המתורגמנים, ובמאה ה-17 פרחה בהאנגול ספרות עממית, ובה שירת שיג׳ו והרומן "הונג גילדונג ג׳ון", המיוחס במסורת להו גיון (הייחוס שנוי במחלוקת). באותה עת השתנה הכתיב: כמה אותיות, כמו ㅿ ו-ㆆ, יצאו משימוש עד סוף המאה ה-16, ㅇ ו-ㆁ התמזגו, וסימון הטונים נעלם. ההאנגול הפך לכתב של מכתבים פרטיים, של ספרות עממית ושל נשים, ואילו קוריאה הרשמית והלמדנית כתבה בסינית.
כתב לאומי
נקודת המפנה הגיעה בסוף המאה ה-19. כשקוריאה נפתחה לעולם בשנות ה-70 של המאה ה-19, החלו לראות בהאנגול סמל לאומי, וכינו אותו גם גונגמון (國文), "הכתב הלאומי". המיסיונר הסקוטי ג׳ון רוס היה הראשון שהפריד בין מילים ברווחים וכתב בשורות אופקיות, בספר הלימוד שלו משנת 1877. ב-21 בנובמבר 1894, במסגרת רפורמת גאבו, הכריזה הממשלה על ההאנגול ככתב המועדף למסמכים רשמיים; באותה שנה הגיעו לקצן הבחינות בסינית קלאסית והשימוש הרשמי באידו. ב-1896 החל לצאת העיתון "דונגניפ שינמון" (The Independent), שנכתב בהאנגול בלבד.
השם האנגול, "כתב האן", נכנס לשימוש סביב 1910, לפי הגרסה הרווחת ביוזמת הבלשן ג׳ו שי-גיונג. תחת השלטון היפני (1910–1945) דוכאו השפה והכתב הקוריאניים במידה משתנה. האגודה לחקר השפה הקוריאנית קבעה ב-1926 את יום ההאנגול; לאחר ששמה שונה לאגודה לשפה הקוריאנית, היא פרסמה ב-1933 את הכתיב המאוחד של ההאנגול, שעליו מבוסס הכתיב בשתי המדינות הקוריאניות של היום; בין השאר הוא שם קץ לשימוש בתנועה ㆍ. ב-1942 נעצרו חבריה בהמוניהם ועונו.
ב-1940 נמצא עותק של ההונמינג׳ונגאום עם הפירוש, שנחשב זמן רב לאבוד; כיום הוא נקרא "עותק גאנסונג" על שם האספן שלו. לאחר השחרור וחלוקת המדינה ב-1945 השיגו שתי המדינות אוריינות כללית בהאנגול. בקוריאה הצפונית נקרא הכתב מאז 1949 Chosŏn'gŭl, "הכתב הקוריאני", על שם השם הצפון-קוריאני של קוריאה, צ׳וסון; קוריאה הדרומית משתמשת בשם האנגול. בשתי הגרסאות אותן אותיות, והן נבדלות בעיקר בסדר האלפביתי ובכמה כללי כתיב.
יום ההאנגול
התאריך המדויק של ההכרזה אינו ידוע. אחרית הדבר לפירוש ההונמינג׳ונגאום מתוארכת ל"עשרת הימים הראשונים" של החודש ה-9 של 1446; אם לוקחים את היום העשירי, מתקבל 9 באוקטובר. יום ההאנגול נחגג לראשונה ב-4 בנובמבר 1926; אחר כך השתנה התאריך, ונקבע ב-1945 על 9 באוקטובר, כשאפשר היה להסתמך על ההארייה שהתגלתה מחדש. בקוריאה הדרומית יום ההאנגול (האנגילאל) הוא חג רשמי; בין 1991 ל-2012 הוא לא היה חג, והחזרתו נחגגה בדצמבר 2012. קוריאה הצפונית מציינת את יום האלפבית הקוריאני ב-15 בינואר, בהתייחס להצגת הכתב בחצר המלוכה בסוף 1443 ותחילת 1444. ביום ההאנגול 2009 נחשף פסל ברונזה של המלך סג׳ונג בכיכר גוואנגהוואמון בסיאול, שהפכה מאז למוקד העיקרי של החגיגות.
חוגגים את יום ההאנגול
ההאנג׳ה היום
ההאנגול החליף את הסימנים הסיניים רק במאה ה-20. במשך זמן רב השתמשו בכתב מעורב: מילים סיניות-קוריאניות, כלומר מילים שאולות מסינית או מילים שנוצרו משורשים סיניים, בסימנים, והגזעים והסיומות הקוריאניים בהאנגול. לפי רוב ההערכות, המילים הסיניות-קוריאניות הן יותר ממחצית הערכים במילון (50–65 אחוז לפי הו-מין סון); אולם ההערכות הלקסיקוגרפיות משתנות, ומבקרים המצביעים על המילים הרבות שאינן בשימוש במילונים ישנים מעמידים את השיעור על כ-30 אחוז בלבד. הן כוללות בעיקר מונחים מקצועיים ומופשטים.
בקוריאה הצפונית אין משתמשים בסימנים סיניים בטקסטים מאז 1949, אף שמלמדים אותם בבתי הספר. קוריאה הדרומית התלבטה זמן רב בין ביטולם לבין שמירתם: ב-1968 הכריזה הממשלה על תוכנית חומש להוציא אותם מבתי הספר ומהשימוש הרשמי, וכעבור ארבע שנים חזר לימוד הסימנים כמקצוע בחירה. כיום מלמדים בבתי הספר העל-יסודיים 1,800 סימנים בסיסיים כמקצוע בחירה. העיתונים עברו ברובם להאנגול בשנות ה-90; הסימנים נשארו בכותרות כקיצורים (中 סין, 韓 קוריאה, 美 ארה״ב, 日 יפן), בשמות פרטיים, במסמכים רשמיים ובמילונים, שבהם הם מבחינים בין מילים הנשמעות זהות.
מילה אחת, שש משמעויות
מילים סיניות-קוריאניות הנשמעות זהות מתבלבלות בקלות בהאנגול, כי בקוריאנית התקנית, בניגוד לסינית, אין טונים. לכן המילונים מציינים את הסימנים לכל ערך. כל שש המילים האלה נקראות 수도 sudo:
| סימנים | הרכב | משמעות |
|---|---|---|
| 首都 | 首 "ראש" + 都 "מושב, עיר" | עיר בירה |
| 水道 | 水 "מים" + 道 "דרך" | מערכת מים, אפיק מים |
| 修道 | 修 "לטפח" + 道 "דרך, הדאו" | משמעת רוחנית, סגפנות |
| 隧道 | 隧 "מעבר תת-קרקעי" + 道 "דרך" | מנהרה |
| 水稻 | 水 "מים" + 稻 "אורז" | אורז שלחין |
| 囚徒 | 囚 "לכלוא" + 徒 "אדם, חבר" | אסיר |
קוריאנית וג׳ג׳ואית
בקוריאנית מדברים כ-81 מיליון בני אדם (Ethnologue, 2020). היא השפה הרשמית של שתי המדינות הקוריאניות, ומדברות בה גם קהילות גדולות בסין, שבה ההאנגול הוא כתב רשמי של המחוז האוטונומי הקוריאני יאנביאן, ביפן, בארצות הברית ובמרכז אסיה. היא שייכת למשפחת השפות הקוריאניות הקטנה. רוב הבלשנים דוחים כיום ניסיונות קודמים לסווג אותה כשפה אלטאית, וגם קרבה ליפנית, שבה מצדדים חוקרים אחדים, לא הוכחה. את מולדתם של אבותיה מחפשים בדרך כלל במנצ׳וריה.
הקוריאנית העתיקה של שלוש הממלכות ושל שילה המאוחדת ידועה רק בקטעים, מכתיבים בסימנים סיניים. הקוריאנית התיכונה מתוארכת בדרך כלל ל-918–1592; גם השלב המוקדם שלה ידוע רק בקטעים, אבל השלב המאוחר, מ-1446, מתועד בפירוט בזכות ההאנגול. היה בה טעם גובה (pitch accent), שהכתב של סג׳ונג רשם בנקודות. הקוריאנית המודרנית היא שפה אגלוטינטיבית בסדר מילים נושא–מושא–נשוא, ובה מערכת משוכללת של רמות דיבור, שבה סיומת הפועל מבטאת את יחסו של הדובר לשומע. שתי השפות התקניות נבדלות בכמה תכונות: בצפון, למשל, נשמרת r בתחילת מילים סיניות-קוריאניות, ולכן "עבודה" היא 로동 rodong בצפון ו-노동 nodong בדרום.
באי ג׳ג׳ו שמול החוף הדרומי מדברים ג׳ג׳ואית. היא קרובה מאוד לקוריאנית, אבל דובריהן אינם מבינים אלה את אלה, ולכן Glottolog מונה אותה כשפה נפרדת במשפחת השפות הקוריאניות. רק בה נשמר צליל נפרד לתנועה המיושנת ㆍ. מדברים בה בעיקר בני הדור המבוגר, ומאז 2010 מסווגת אותה אונסק״ו כשפה בסכנה קריטית.
מילים קוריאניות בעולם
כמה מילים קוריאניות התפשטו לשפות אחרות, במיוחד עם גל ההתעניינות בתרבות הקוריאנית סביב המעבר למאה ה-21:
| קוריאנית | משמעות | באנגלית |
|---|---|---|
| 김치 gimchi | ירקות מותססים, לרוב כרוב סיני עם צ׳ילי | kimchi |
| 태권도 taegwondo | 跆拳道, "דרך הבעיטה והאגרוף", אומנות לחימה | taekwondo |
| 한글 hangeul | הכתב הקוריאני | Hangul |
| 불고기 bulgogi | "בשר אש", בשר בקר כבוש וצלוי | bulgogi |
| 소주 soju | 燒酒, "משקה שרוף", משקה חריף מזוקק | soju |
| 재벌 jaebeol | 財閥, תאגיד עסקי גדול בשליטה משפחתית | chaebol |
| 한복 hanbok | הלבוש הקוריאני המסורתי | hanbok |
| 한류 hallyu | 韓流, "הזרם הקוריאני", הפופולריות של תרבות הפופ הקוריאנית בחו״ל | hallyu |
| 만화 manhwa | 漫畫, קומיקס; את אותם סימנים קוראים ביפנית מנגה | manhwa |
ציר זמן
- 414הוצבה הסטלה של המלך גוואנגגאטו, הטקסט הקוריאני הקדום ביותר בסינית קלאסית שתיארוכו ודאי.
- 958גוריאו מנהיגה בחינות שירות המדינה בסינית קלאסית.
- 1237–1248חקיקת הטריפיטקה קוריאנה (התיארוך המקובל).
- 1377הג׳יקג׳י נדפס באותיות מתכת במקדש הונגדוקסה.
- 1392ייסוד שושלת ג׳וסון.
- 1398לוחות הטריפיטקה קוריאנה מועברים למקדש האינסה.
- 1418סג׳ונג עולה לכס המלוכה.
- 1443/1444הכתב החדש מוצג בחצר המלוכה (החודש ה-12 של 1443 לפי הלוח הקוריאני).
- 1444צ׳ואה מאל-לי ומלומדים נוספים מוחים נגד הכתב החדש.
- 1446הכתב מוכרז בחיבור הונמינג׳ונגאום (החודש ה-9).
- 1447נדפסת "יונגביאוצ׳ונגה", היצירה הגדולה הראשונה בהאנגול.
- 1504יונסאנגון רודף את השימוש בהאנגול.
- 21 בנובמבר 1894רפורמת גאבו: ההאנגול הופך לכתב המועדף למסמכים רשמיים; הבחינות והאידו מגיעים לקצם.
- 1926האגודה לחקר השפה הקוריאנית קובעת את יום ההאנגול (אז ב-4 בנובמבר).
- 1940נמצא עותק של ההונמינג׳ונגאום עם הפירוש (הארייה).
- 1949קוריאה הצפונית מפסיקה להשתמש בסימנים סיניים בטקסטים.
קוריאנית וג׳ג׳ואית על הגלובוס
לחצו על שפה כדי להציג אותה על הגלובוס:
מקורות וקריאה נוספת
- Gari K. Ledyard: The Korean Language Reform of 1446. Singu munhwasa, Seoul 1998.
- Young-Key Kim-Renaud (עורכת): The Korean Alphabet. Its History and Structure. University of Hawai‘i Press, 1997.
- Ki-Moon Lee, S. Robert Ramsey: A History of the Korean Language. Cambridge University Press, 2011.
- Sungdai Cho, John Whitman: Korean. A Linguistic Introduction. Cambridge University Press, 2019.
- Peter H. Lee (עורך): A History of Korean Literature. Cambridge University Press, 2003.
- Vladimír Glomb, Vladimír Pucek: Klasická korejština (קוריאנית קלאסית). Charles University, Faculty of Arts, 2013.
- Encyclopedia of Korean Culture (한국민족문화대백과사전), ערך 진과 (秦戈, גרזן-פגיון מתקופת צ׳ין). Academy of Korean Studies.
- Glottolog 5 (השפות וסיווגן).