יפן: סימנים סיניים וקאנה

כתב מהיבשת

יפן נתקלה בכתב הסיני לפני שהחלה להשתמש בו. לפי דברי הימים הסיניים, ב-57 לספירה העניק הקיסר גואנגוו משושלת האן חותם זהב לשליח מארץ נא היפנית. חפצים הנושאים סימנים סיניים מופיעים באיים מהמאה ה-1, אבל לפי הדעה הרווחת כתיבה סדירה החלה רק במאה ה-5. גם הקוג׳יקי וגם הניהון שוקי מספרים שאת הכתב ואת הספרים הסיניים הביאו מלומדים מהממלכה הקוריאנית בקג׳ה; אין לכך עדות ישירה, אבל החוקרים מקבלים זאת בדרך כלל.

הכתובות הקדומות ביותר שנעשו ביפן הן טקסטים סיניים, שכתבו כנראה סופרים מהגרים. הידועה שבהן היא החרב מתל הקבורה אינריאמה, שנחשפה בחפירות ב-1968: צילומי רנטגן ב-1978 גילו כתובת משובצת זהב של 115 סימנים לפחות. היא מתוארכת לשנת שינקאי, שלפי הפירוש הרווח היא 471, והשמות האישיים היפניים שבה כתובים באופן פונטי, בסימנים המשמשים לצלילם בלבד. כתובות דומות מופיעות על החרב מאטה פונאיאמה ועל המראה ממקדש סודה האצ׳ימן.

הדחף המכריע בא עם הבודהיזם, שהגיע ליפן מקוריאה במאה ה-6. הוא הביא כתבי קודש (סוטרות) כתובים בסינית, המקדשים הפכו למרכזי לימוד, והסינית נעשתה לשפת השלטון, הדת והמדע, בדומה ללטינית באירופה של ימי הביניים. טקסטים שנכתבו בסינית נקראים ביפן קאנבון, ומהם שרד קורפוס גדול.

לקרוא סינית כיפנית

היפנית שונה מהסינית במבנה. מילה סינית היא בדרך כלל הברה אחת שאינה נוטה, והמשפט בנוי בסדר נושא – פועל – מושא. מילים יפניות הן לעיתים קרובות רב-הברתיות, הפעלים מוטים בסיומות, היחסים הדקדוקיים מסומנים במיליות הבאות אחרי המילים, והפועל עומד בסוף המשפט. לכן למדו היפנים לקרוא טקסט סיני ישירות כיפנית, בשיטה הנקראת kanbun kundoku: הקורא סידר מחדש את המילים בסדר היפני, הוסיף סיומות ומיליות יפניות, וקרא את הסימנים כמילים יפניות בעלות אותה משמעות.

לשם כך שימשו סימנים קטנים שנוספו לטקסט (kunten): נקודות בשולי הסימנים, סימני חזרה (kaeriten) המראים באיזה סדר יש לקרוא את הסימנים, ומאוחר יותר סימנים הברתיים קטנים לסיומות. הדוגמאות היפניות הקדומות ביותר לסימני חזרה שתיארוכן ודאי הן מ-783 ומ-788; הקדומה מבין השתיים עשויה לשחזר הערות מהממלכה הקוריאנית שילה. השיטה שרדה עד היום: בבתי הספר התיכוניים ביפן מלמדים קאנבון במסגרת לימודי השפה, ומאז 1912 חל תקן אחיד לסימנים.

מאותה סיבה יש לרוב הסימנים ביפנית שני סוגי קריאה. קריאת האון (on'yomi) מחקה את ההגייה הסינית של הסימן בזמן שהסימן והמילה שלו נשאלו, והיא משמשת בעיקר במילים ממוצא סיני. קריאת הקון (kun'yomi) היא המילה היפנית המקורית התואמת את משמעות הסימן. הסימן 人 "אדם" נקרא ביפנית hito, אבל jin או nin בצירופים סיניים; הסימן 行 נקרא i ב-iku "ללכת", okona ב-okonau "לבצע", gyō ב-gyōretsu "שורה", kō ב-ginkō "בנק" ו-an ב-andon "פנס". מאחר שמילים סיניות נשאלו בזמנים שונים ומאזורים שונים, לסימן אחד יכולות להיות כמה קריאות און.

סימנים לצלילים: מאניוגאנה

שמות, שירים וסיומות יפניות אי אפשר היה לכתוב בסינית. לכן החלו הסופרים להשתמש בסימנים סיניים לפי צלילם בלבד, בלי קשר למשמעותם, כפי שעשו קודם לכן הסינים והקוריאנים בשמות זרים של מקומות ואנשים. ביפן התפתח מזה כתב הברתי שלם הנקרא מאניוגאנה. הסימנים נקראו לפי הגייתם הסינית (למשל 波 עבור ha) או לפי מילה יפנית (הסימן 女 "אישה" עבור ההברה me). לא היו כללים קבועים: עד סוף המאה ה-8 שימשו כ-970 סימנים שונים לכתיבת כ-90 הברות של היפנית, ואת ההברה ka לבדה אפשר היה לכתוב, בין השאר, ב-加, 可, 何, 架, 香 או 迦.

הספרים היפניים הקדומים ביותר נוצרו בחצר הקיסרית בנארה בראשית המאה ה-8. הקוג׳יקי ("רשומות של עניינים עתיקים"), שהושלם ב-712, מספר על בריאת העולם, על האלים ועל הקיסרים הראשונים; הפרוזה שלו כתובה בסימנים סיניים במבנה המושפע מהיפנית, ואילו 112 השירים שבו כתובים באופן פונטי. הניהון שוקי ("דברי הימים של יפן") מ-720 כתוב בסינית על פי דגם ספרי ההיסטוריה הסיניים, אבל גם 128 השירים שבו כתובים במאניוגאנה.

הכתב קרוי על שם המאניושו ("אסופת עשרת אלפים העלים"), האנתולוגיה הקדומה ביותר ששרדה של שירה יפנית. יש בה 20 ספרים ויותר מ-4,500 שירים, ובהם 4,207 שירים קצרים (טנקה) ו-265 ארוכים (chōka); השיר האחרון שאפשר לתארך הוא מ-759. העורך האחרון שלה היה, לפי הדעה הרווחת, המשורר אוטומו נו יקאמוצ׳י. את השירים כתבו קיסרים ואנשי חצר, אבל גם שומרי גבול ואנשים מהמחוזות המזרחיים, ולכן האסופה מתעדת גם ניבים מזרחיים. המאניושו מערבב סימנים המשמשים לצליל עם סימנים המשמשים למשמעות, וקשה לקרוא אותו עד היום.

על כתיבה מחוץ לחצר מעידים המוקאן, תוויות ולוחיות עץ. פקידים כתבו עליהן הערות, מכתבים ורשימות, וחיברו אותן למשלוחי מסים. נחשפו יותר מ-150,000 מהן, מסוף המאה ה-7 ומראשית המאה ה-8. שפתן קרובה יותר לשפה המדוברת משפת השירים, והן מראות שמספר גדול למדי של פקידים כבר ידע אז לכתוב. שלוש מהתוויות נושאות שירים המופיעים גם במאניושו.

יפנית עתיקה

השפה של תקופת נארה (710–794) נקראת יפנית עתיקה. כמו היפנית של היום, היא הייתה שפה אגלוטינטיבית: סיומות ומיליות נוספו לגזע, הפועל בא בסוף המשפט והלוואים קדמו לשם העצם. ההברות היו פשוטות, לרוב עיצור ותנועה, ומילה לא יכלה להתחיל ב-r או בעיצור קולי. ה-h של היום נהגתה במקור p (ההברה ha, הנכתבת ב-波, נשמעה pa); אם בתקופת נארה זו הייתה עדיין p או כבר f דו-שפתית – שנוי במחלוקת.

ניתוח קפדני של המאניוגאנה מראה שסופרי הטקסטים הקדומים ביותר הבחינו בין 88 הברות, יותר מהיפנית המאוחרת. להברות ki, hi, mi, ke, he, me, ko, so, to, no, yo, ro (ובקוג׳יקי גם mo) הם השתמשו תמיד בסדרה אחת של סימנים במילים מסוימות ובסדרה אחרת במילים אחרות. התופעה נקראת jōdai tokushu kanazukai, ושתי הסדרות מסומנות kō (甲, A) ו-otsu (乙, B), שני הראשונים מבין עשרת "גזעי השמיים" הסיניים, כלומר בערך "ראשון" ו"שני". הבלשן שינקיצ׳י האשימוטו תיאר את התופעה באופן שיטתי ב-1917; ההבחנה נעלמה במהלך תקופת הייאן.

מה בדיוק הייתה משמעות ההבדל – שנוי במחלוקת, ואין הסכמה. הפירוש המסורתי, שפיתחו בשנות ה-30 של המאה ה-20 שינקיצ׳י האשימוטו והידיו אריסקה, הוא שליפנית העתיקה היו שמונה תנועות במקום חמש של היום: מלבד i, e ו-o היו שלוש נוספות, שנהגו קרוב יותר למרכז הפה; קיוסוקה קינדאיצ׳י רשם אותן ב-1938 כ-ï, ë, ö. אחרים, בעיקר מאז עבודתו של רולנד לאנגה מ-1968, מסבירים את ההבדל כדו-תנועות או כחצאי התנועות y ו-w לפני התנועה או אחריה. השחזור הפנימי מצביע דווקא על שלב מוקדם יותר שבו היו פחות תנועות.

רוב הטקסטים מתעדים את שפת החצר בנארה, היפנית העתיקה המערבית. שירים מהמחוזות המזרחיים בספרים 14 ו-20 של המאניושו מראים ניב מזרחי בעל צורות שונות; לדברי כמה חוקרים (אלכסנדר ובין ואחרים) יש בו גם מילים שאולות מאיינו. כמה מתכונותיו שרדו בשפת האצ׳יג׳ו, שמדברים בה באיים האצ׳יג׳וג׳ימה ואאוגאשימה שמדרום לטוקיו.

קאנה: כתב מתוך כתיבה רהוטה ומתוך שברים

כתיבת יפנית בעשרות סימנים מורכבים הייתה איטית, ובמהלך המאה ה-9 פושטו הסימנים ששימשו לצליל. נוצרו שני כתבים הברתיים, הנקראים יחד קאנה. הירגאנה ("קאנה פשוטה") צמחה מתוך מאניוגאנה שנכתבה בכתיבה רהוטה וזורמת מאוד (sōsho): כל סימן הירגאנה הוא סימן סיני שלם בצורה מפושטת, למשל あ מ-安. קטקאנה ("קאנה חלקית") נוצרה כשנשמר רק חלק מסימן הכתוב בכתב רגיל, לרוב קווי הפתיחה או הסיום שלו: カ הוא החצי השמאלי של 加.

את הקטקאנה יצרו נזירים בודהיסטים בנארה. הם כתבו אותה באותיות קטנות בין השורות של סוטרות שנכתבו בסינית, כדי לציין את הקריאה היפנית ואת הסיומות, כך שהקטקאנה התחילה כעזר קריאה. הקוריאנים השתמשו בחלקי סימנים מקוצרים דומים (כתב הגוגיול), וכמה מסימני הקטקאנה דומים להם בצורתם. לעיתים שתי הקאנות נגזרות מאותו סימן (か ו-カ מ-加), ולעיתים מסימנים שונים (る מ-留, ル מ-流).

המסורת מייחסת את המצאת הקאנה לנזיר הבודהיסטי קוקאי (774–835), מייסד אסכולת שינגון, ששב מסין ב-806 ובידיו ידע על הכתב ההודי סידהם. אי אפשר להוכיח זאת; הקאנה התפתחה בהדרגה ובידי רבים. אולם הפונטיקה ההודית עיצבה, לפי הדעה הרווחת, את סדר ההברות בטבלת gojūon ("חמישים צלילים"): התנועות a, i, u, e, o והעיצורים k, s, t, n, h, m, y, r, w באים זה אחר זה בדומה לאלפבית של הסנסקריט. הטבלאות הקדומות ביותר מסוג זה הן מהמאה ה-11; הסדר הנוכחי התקבע רק מאוחר יותר.

זמן רב אפשר היה לכתוב כל הברה בכמה סימנים. ההירגאנה קיבלה צורה תקנית אחת רק ברפורמת בתי הספר של 1900, שבחרה גרסה אחת לכל הברה; האחרות נקראות כיום hentaigana ("קאנה חלופית") ומופיעות בעיקר בקליגרפיה ובשלטי חנויות.

כתיבתן של גבירות החצר

בתקופת הייאן (794–1185), הקרויה על שם הבירה החדשה הייאן-קיו, קיוטו של היום, הכתיבה הרשמית של הגברים נשארה סינית ובכתב הסימנים הרגיל, שנקרא otokode ("יד הגברים"). ההירגאנה, לעומת זאת, השתרשה במכתבים פרטיים ובשירה, ומכיוון שהשתמשו בה בעיקר נשים, שבדרך כלל נמנע מהן חינוך סיני, היא נקראה onnade, "יד הנשים". היא אפשרה לגבירות החצר לכתוב כפי שאנשים דיברו, והן יצרו את יצירות המופת של הפרוזה היפנית.

אבל ההירגאנה לא נועדה לנשים בלבד. ב-905 ציווה הקיסר דאיגו לחבר את הקוקין וקאשו ("אסופת שירים עתיקים וחדשים"), האנתולוגיה הראשונה של שירים יפניים (waka) שחוברה בצו קיסרי. אחד מעורכיה, המשורר קי נו צורהיוקי, כתב את ההקדמה היפנית בקאנה (kanajo); את ההקדמה הסינית (manajo) כתב קי נו יושימוצ׳י. בסביבות 935 כתב אותו צורהיוקי את יומן טוסה, המתאר את המסע חזרה לבירה ממחוז טוסה, שבו כיהן כמושל. הוא כתב אותו בהירגאנה, כאילו כתבה אותו אישה מבני פמלייתו.

פסגת הפרוזה של תקופת הייאן היא סיפור גנג׳י (Genji monogatari) מאת גבירה מבנות החצר, הידועה לנו רק בכינויה מורסאקי שיקיבו. הרומן בן 54 הפרקים, שנכתב בראשית המאה ה-11 ברובו בהירגאנה, מספר על חייו ואהבותיו של בן הקיסר גנג׳י ועל צאצאיו, ולעיתים קרובות מכנים אותו אחד הרומנים הראשונים בספרות העולם. מאותה תקופה בערך בא ספר הכרית (Makura no sōshi) של גבירת החצר סיי שונגון. שתי הסופרות ידעו את הכתב הסיני, אבל לא היו חייבות לכתוב בו.

שיר האירוהה

זמן רב למדו את סדר ההברות לא מטבלה אלא משיר האירוהה, הקרוי על שם שלוש ההברות הראשונות שלו. השיר הוא פנגרמה: כל אחת מ-47 ההברות של אותה תקופה מופיעה בו פעם אחת בדיוק, כולל wi (ゐ) ו-we (ゑ), שנעלמו מהכתיב התקני רק ב-1946. ההברה n (ん) חסרה, כי עדיין לא היה לה סימן משלה והיא נכתבה כמו mu.

המסורת מייחסת את השיר לקוקאי, אבל הייחוס הזה כבר אינו מקובל. השיר אינו מבחין עוד בין התנועה e להברה ye, שהיפנית המוקדמת יותר עוד הבחינה ביניהן, ולכן מתארכים אותו לרוב למאה ה-10 או ה-11. העותק הקדום ביותר ששרד הוא מ-1079. תוכנו בודהיסטי: לפי הפירוש המקובל הוא מנסח מחדש פסוק על ארעיות כל הדברים מסוטרת הנירוונה.

המילונים סידרו את ההברות לפי האירוהה עד העת החדשה, ועדיין משתמשים בה לפעמים למספור פריטים ברשימה. במוזיקה ההברות i, ro, ha, ni, ho, he, to (בקטקאנה イロハニホヘト) הן שמות הצלילים A עד G, כך ש-ハ長調, ha chōchō, הוא דו מז׳ור. עם זאת, סדר ההברות המקובל כיום הוא gojūon.

שלושה כתבים במשפט אחד

טקסט יפני של היום משלב שלושה כתבים. בקאנג׳י כותבים את שורשי המילים, בהירגאנה סיומות, מיליות ומילים שאין להן סימן נפוץ, ובקטקאנה מילים שאולות, שמות זרים, אונומטופאות ושמות של בעלי חיים וצמחים. במשפט 私はビールを飲みます (watashi wa bīru o nomimasu, "אני שותה בירה") הסימנים 私 "אני" ו-飲 "לשתות" הם קאנג׳י, המיליות は ו-を והסיומת みます כתובות בהירגאנה, ו-ビール "בירה", שנשאלה מהולנדית, כתובה בקטקאנה. גם שמות מקומות זרים נכתבים בקטקאנה: ロンドン Rondon היא לונדון, パリ Pari היא פריז.

אחרי 1945 עבר הכתב רפורמה גדולה. ב-1946 הותאם כתיב הקאנה להגייה בפועל (gendai kanazukai), והממשלה הגבילה את הסימנים לשימוש כללי ל-1,850 (tōyō kanji); לסימנים רבים ניתנו צורות מפושטות (shinjitai). מאז 1981 באה במקום המגבלה המחייבת רשימה מומלצת, ה-jōyō kanji; ב-2010 היא הורחבה ל-2,136 סימנים, ותלמידים לומדים 1,026 מהם עד סוף כיתה ו׳. מילוני הסימנים הגדולים ביותר מונים יותר מ-50,000, אבל עשרות אלפים מהם מופיעים רק בטקסטים עתיקים.

היפנים נתקלו לראשונה באלפבית הלטיני (rōmaji) במאה ה-16 דרך סוחרים ומיסיונרים פורטוגלים; את התעתיק הראשון של יפנית, המבוסס על הכתיב הפורטוגלי, יצר בסביבות 1548 נוצרי יפני בשם אנג׳ירו. כיום השיטה הנפוצה ביותר היא תעתיק הפבורן, הקרוי על שם המיסיונר האמריקאי ג׳יימס קרטיס הפבורן ומותאם לאנגלית (shi, chi, tsu, ji); לצידו קיימת שיטת קונריי הרשמית (si, ti, tu, zi).

השפות היפוניות

היפנית שייכת למשפחת השפות היפוניות. מלבד היפנית וניביה כוללת המשפחה את שפת האצ׳יג׳ו ואת השפות הריוקיואיות של איי ריוקיו שבין קיושו לטייוואן, כמו אוקינאווית, מיאקו, יאאיאמה ויונאגוני. השפות הריוקיואיות משמרות כמה תכונות קדומות מאלה של היפנית העתיקה של נארה. דובריהן ודוברי היפנית אינם מבינים אלה את אלה, אבל ביפן נחשבו השפות האלה באופן מסורתי לניבים של היפנית. רובן נמצאות כיום בסכנה חמורה.

לא הוכח קשר בין השפות היפוניות לשום משפחה אחרת. ההשערות שנחקרו ביותר קושרות אותן לקוריאנית או לשפות המכונות אלטאיות, או מניחות השפעה אוסטרונזית. ליפנית ולקוריאנית של היום מבנה משפט דומה מאוד, אבל יש ביניהן מעט מדי מילים משותפות עם התאמות צליליות סדירות, ולכן רוב החוקרים אינם רואים במוצא משותף דבר מוכח.

גם איינו אינה קרובה להן. זו שפתם של הילידים בהוקאידו, בסחלין ובאיי קוריל, והיא יוצרת יחד עם איינו של סחלין ואיינו של קוריל, שנכחדו, משפחה קטנה ללא קרובות מוכחות; יש לה כרטיס משלה באטלס. לדברי כמה חוקרים (אלכסנדר ובין ואחרים), היפנית העתיקה המזרחית שאלה ממנה מספר מילים. את האיינו כותבים כיום לעיתים קרובות בקטקאנה, בתוספת סימנים קטנים לעיצורים בסוף הברה.