העברים והארמים

שתי שפות שכנות

עברית וארמית שייכות לשפות השמיות הצפון-מערביות. העברית היא שפה מן הענף הכנעני, קרובה מאוד לפיניקית ולמואבית. דיברו בה בממלכות ישראל ויהודה בתקופת הברזל (בערך 1200–586 לפנה״ס). הארמית היא ענף בפני עצמו. זו הייתה שפתם של הארמים, שבסביבות 1000 לפנה״ס שלטו בשורה של ממלכות קטנות בשטחה של סוריה של היום ובשולי מסופוטמיה, ובהן דמשק, חמת וארפד.

שתי השפות נפגשות בתנ״ך: רובו כתוב עברית, וחלקים מספרי דניאל ועזרא – ארמית. אחרי הכיבוש הבבלי של ירושלים ב-586 לפנה״ס ובתקופה הפרסית חדרה הארמית לחיי היומיום של היהודים; עד כמה מהר דחקה את העברית – עדיין שנוי במחלוקת. בתקופה הרומית עוד דיברו עברית בחוגים מסוימים. ככל הנראה היא נעלמה כשפת יומיום בין 200 ל-400 לספירה, אחרי כישלון מרד בר כוכבא (132–135), אבל נשארה שפת התפילה, הלימוד והספרות.

הכתובות העבריות הקדומות ביותר

אחד הטקסטים העבריים הקדומים ביותר הוא, לפי ההערכה המקובלת, לוח גזר – לוח מאבן גיר רכה שמצא ב-1908 הארכאולוג האירי ר׳ א׳ סטיוארט מקאליסטר בגזר, ממערב לירושלים. בדרך כלל מתארכים אותו למאה ה-10 לפנה״ס, אבל התיארוך אינו ודאי, משום שהחפירה לא נעשתה לפי שכבות. גם השפה שנויה במחלוקת: יש הרואים בה ניב צפוני של עברית, ואחרים – פיניקית. אין זה לוח שנה של ממש, אלא רשימה של עבודות חקלאיות לפי חודשים וזוגות חודשים: אסיף, זריעה, קציר שעורים, זמירת הגפנים, פרי הקיץ.

כתובת השילוח נחצבה בסלע הנקבה בירושלים שמובילה את מי מעיין הגיחון אל בריכת השילוח. היא התגלתה ב-1880 בידי תלמיד בן שש־עשרה של האדריכל קונרד שיק. שש שורותיה מתארות כיצד חצבו החוצבים את הנקבה משני קצותיה: כשנותרו שלוש אמות שמעו את קולות הצוות השני, אחר כך נפגשו "גרזן על גרזן", ואז זרמו המים 1,200 אמה. על סמך צורות האותיות מתארכים אותה לסביבות 700 לפנה״ס. את הנקבה מייחסים בדרך כלל לחזקיהו מלך יהודה, אבל הכתובת אינה מזכירה שום שליט. ב-1890 נחתכה מן הסלע ונשברה לכמה חלקים; כיום היא שמורה במוזיאונים הארכאולוגיים של איסטנבול.

אבני מלכים: מישע ותל דן

מצבת מישע מלך מואב, מסביבות 840 לפנה״ס, היא הכתובת הארוכה ביותר מתקופת הברזל שנמצאה בדרום הלבנט: 34 שורות על גוש בזלת שגובהו כמטר. היא כתובה מואבית, שפה קרובה מאוד לעברית, בכתב הקרוב לכתב העברי הקדום. מישע מספר כיצד עמרי מלך ישראל ובנו דיכאו את מואב ימים רבים, עד שהאל כמוש עזר לו לפרוק את עולם; הוא מזכיר גם את כלי יהוה. המצבה נמצאה ב-1868 בדיבון (כיום ד׳יבאן שבירדן) בידי המיסיונר פרדריק קליין. בשנה שלאחר מכן ניפצו אותה בדואים מקומיים; הארכאולוג שארל קלרמון-גנו הרכיב מאוחר יותר את השברים בעזרת טביעה בנייר (squeeze) שנעשתה זמן קצר לפני כן. מאז 1873 היא נמצאת בלובר.

ב-1993 וב-1994 מצא צוותו של אברהם בירן בתל דן שבצפון ישראל שלושה שברים של מצבת בזלת ועליה כתובת בארמית עתיקה, בכתב מן הטיפוס הפיניקי. ככל הנראה הציב אותה חזאל מלך דמשק בסוף המאה ה-9 לפנה״ס. המנצח מתפאר בכך שהביס את מלך ישראל ואת מלך "בית דוד", bytdwd (𐤁𐤉𐤕𐤃𐤅𐤃). רוב החוקרים מקבלים את הקריאה הזאת ורואים בכתובת את האזכור הקדום ביותר של שושלת בית דוד מחוץ למקרא שזוכה להסכמה רחבה; מיעוט חולק עליה, משום שאין מפריד מילים בין byt "בית" ל-dwd.

בעקבות התגלית בתל דן הציע ב-1994 האפיגרף הצרפתי אנדרה למר לקרוא "בית דוד" גם בשורה 31 הפגועה של מצבת מישע. הקריאה הזאת שנויה במחלוקת: פרשנות שפורסמה ב-2019 מעדיפה במקומה את השם בלק.

מצורות פיניקיות לכתב המרובע

במאות ה-10–6 לפנה״ס כתבו בני ישראל ובני יהודה בכתב העברי הקדום, צורה מקומית של האלפבית הפיניקי בן 22 אותיות העיצורים. במאות ה-6 וה-5 לפנה״ס, בתקופת גלות בבל והשלטון הפרסי, הוא הוחלף בהדרגה אצל בני יהודה בכתב הארמי של לשכות הממשל הפרסי. עד המאה ה-3 לפנה״ס בערך התפתח ממנו הכתב העברי המרובע, שבו כותבים עברית עד היום. התלמוד (סנהדרין כא ע״ב–כב ע״א) קורא לו "כתב אשורי" ומביא מסורת שלפיה הובא מאשור.

ובכל זאת הכתב העברי הקדום לא נעלם לגמרי. בין מגילות ים המלח יש ספרים מן התורה שנכתבו בו, כמו מגילת ויקרא ממערה 11, ומורדי בר כוכבא טבעו מטבעות שהכתובות עליהם בכתב הזה. השומרונים פיתחו ממנו את הכתב השומרוני, שבו הם משתמשים עד היום. על מטבע השקל הישראלי של ימינו מופיעה המילה 𐤉𐤄𐤃, יהד (יהודה), באותיות עבריות קדומות, בעקבות מטבעות מן התקופה הפרסית.

ארמית, שפת האימפריות

הארמית התפשטה הרחק מעבר לממלכות הארמיות. האימפריה האשורית החדשה, ששעבדה אותן במאות ה-9 וה-8 לפנה״ס, אימצה אותה במנגנון הממשל שלה, וכך הייתה שפת הנכבשים לשפה המשותפת של האימפריה כולה. אחריה השתמשה בה האימפריה הבבלית החדשה, והאחמנים ניהלו בה את ממלכתם ממצרים ועד בקטריה, כפי שמראה העמוד על פרס. את הצורה הרשמית והאחידה הזאת של השפה מכנים החוקרים ארמית ממלכתית.

עד כמה הלכה הארמית ונעשתה לשפת הדיפלומטיה מעיד הסיפור המקראי על המצור האשורי על ירושלים ב-701 לפנה״ס: שרי יהודה מבקשים מן השליח האשורי לדבר אליהם ארמית, שהם מבינים, ולא יהודית, באוזני העם שעל החומה (מלכים ב יח, כו). לפי הסיפור הזה, פשוטי העם בירושלים לא הבינו אז ארמית.

בימי ישו דיברו רוב היהודים ביהודה ובגליל ארמית; העברית הייתה שפת הפולחן והלימוד, ובחוגים מסוימים עוד דיברו בה. לפי הדעה הרווחת דיבר ישו בניב הגלילי של הארמית. הבשורות, שנכתבו יוונית, שימרו כמה ממילותיו הארמיות, כמו talitha kum, "ילדה, קומי" (מרקוס 5:41); אם השתמש גם בעברית או ביוונית, ועד כמה – שנוי במחלוקת. ארמית כתובים גם חלקים גדולים מן התלמוד, וכן התרגומים – תרגומי המקרא לארמית.

הארמית לא נכחדה. בשפות ארמיות חדשות מדברים עד היום נוצרים אשורים, יהודי כורדיסטן והמנדאים, ובעיירה הסורית מעלולא ובשני כפרים סמוכים – מוסלמים ונוצרים כאחד. לשתיים הגדולות שבהן, סורת (ארמית חדשה אשורית) וטורויו (סוראיית), יש כרבע מיליון דוברים לכל אחת. כל השפות הארמיות החדשות נמצאות בסכנת הכחדה.

מגילות ים המלח

בין נובמבר 1946 לפברואר 1947 מצאו רועים בדואים, ובהם מוחמד א-דיב, כדים ובהם מגילות במערה ליד קומראן, על החוף הצפון-מערבי של ים המלח. עד 1956 חקרו בדואים וארכאולוגים אחת־עשרה מערות באזור, ונמצאו בהן שרידים של 981 כתבי יד שונים. רובם קטעים זעירים; פחות מתריסר מגילות השתמרו כמעט בשלמותן.

המגילות מתוארכות מן המאה ה-3 לפנה״ס עד המאה ה-1 לספירה. כ-40% מהן הם העתקים של ספרים שנכללו מאוחר יותר בתנ״ך, כ-30% חיבורים יהודיים אחרים מאותה תקופה, והשאר טקסטים של קבוצה דתית מסוימת – לפי הדעה הרווחת, האיסיים. רובן כתובות עברית בכתב המרובע, חלקן ארמית (למשל המגילה החיצונית לבראשית) ומעטות יוונית. כמעט כולן נמצאות כיום בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים; מעטות, ובהן מגילת הנחושת, נמצאות במוזיאון ירדן בעמאן.

מגילת ישעיהו השלמה

המגילה המפורסמת ביותר היא מגילת ישעיהו השלמה (1QIsaᵃ) ממערה 1: 17 יריעות קלף שנתפרו לרצועה שאורכה כ-7.34 מטר, ובה 54 טורי טקסט. היא מכילה את ספר ישעיהו כולו, פרט לחלקים קטנים שניזוקו, ולפי צורת הכתב היא מתוארכת לשנים 125–100 לפנה״ס בקירוב. כלומר, היא קדומה בכאלף שנה מכתבי היד העבריים של ספר ישעיהו שהיו ידועים לפני התגלית.

נוסחה תואם בקווים כלליים את נוסח המסורה המאוחר, אבל שונה ממנו ביותר מ-2,600 מקומות. רוב ההבדלים קלים: כתיב, סדר מילים, יחיד ורבים. הסופר ציין תנועות באותיות וו ויוד לעיתים קרובות יותר מנוסח המסורה. את המגילה קנה בשביל מדינת ישראל ב-1954 הארכאולוג יגאל ידין.

בעלי המסורה והניקוד

הכתב העברי רשם רק עיצורים, ואת התנועות ציין לכל היותר באותיות אלף, הא, וו ויוד. כל עוד העברית הייתה שפה חיה, זה הספיק. משחדלה להיות שפת אם, היה צריך להבטיח בדרך אחרת את הקריאה הנכונה של הטקסט המקודש. זו הייתה מלאכתם של בעלי המסורה, חכמים וסופרים שפעלו בין המאה ה-7 למאה ה-11 בטבריה, בירושלים ובמסופוטמיה. הם הוסיפו נקודות וקווים מעל האותיות ומתחתן (ניקוד) וסימני טעמים, שמוסיפים על הטקסט בלי לשנות אותו, ורשמו בשוליים הערות על הכתיב – המסורה. מבין כמה שיטות גברה השיטה הטברנית.

הדגם של המסורת הטברנית הוא כתר ארם צובא. בסביבות 920 העתיק הסופר שלמה בן בויאעא את הטקסט העיצורי שלו, ואהרן בן משה בן אשר, החשוב שבבעלי המסורה הטברנים, הוסיף את הניקוד, את הטעמים ואת המסורה. גם הרמב״ם סמך עליו. במשך כמעט שש מאות שנה נשמר הכתר בבית הכנסת המרכזי של חלב. בית הכנסת הוצת בפרעות ביהודים ב-1947, וכשהכתר הגיע לישראל ב-1958 נותרו ממנו רק 294 מתוך כ-487 דפים; רוב התורה היה חסר. מה עלה בגורל הדפים החסרים אינו ברור. כתב היד השלם הקדום ביותר של התנ״ך הוא אפוא כתב יד לנינגרד מראשית המאה ה-11.

בנותיו של הכתב הארמי

הכתב הארמי התפשט יחד עם השפה הארמית, ומצורותיו המקומיות צמחה משפחה שלמה של כתבים. הנבטים, שבירתם הייתה פטרה, כתבו ארמית בצורה משלהם של הכתב מן המאה ה-2 לפנה״ס; שפת הדיבור שלהם הייתה, לפי הדעה הרווחת, ערבית. מן הכתב הנבטי הרהוט התפתח מן המאה ה-4 לספירה הכתב הערבי. בפלמירה (תדמור) שבמדבר הסורי כתבו בכתב התדמורי; ידועות יותר מ-3,000 כתובות, מ-44 לפנה״ס עד 274 לספירה.

הצאצא רב ההשפעה ביותר היה הכתב הסורי. בו כותבים מאז המאה ה-1 לספירה סורית, הניב הארמי של אדסה (כיום שאנליאורפה שבטורקיה), שנעשתה לשפתו של חלק גדול מן הנצרות המזרחית; הטקסט היסודי שלה הוא תרגום המקרא הנקרא פשיטתא, "הפשוטה". נוצרים מן המסורת הסורית הביאו את הכתב עד הודו וסין. לכתב הסורי שלוש צורות עיקריות (אסטרנגלא, הסרטו המערבי והכתב המזרחי), והוא מציין תנועות בנקודות או, במערב, באותיות יווניות קטנות.

גם הכתב המנדאי נגזר מן הארמי, וכך גם – דרך הכתב הסוגדי – הכתב האויגורי העתיק והכתב המונגולי. כתבי הפהלווי האיראניים וכתב החרושתי ההודי ממשיכים את הארמית של לשכות הממשל הפרסיות, כפי שמראים העמודים על פרס ועל הודו; אם גם כתב הברהמי ההודי נגזר ממנה – שנוי במחלוקת.

שוב מדברים עברית

העברית נעלמה כשפת אם בשלהי העת העתיקה, אבל לא חדלו לכתוב בה. במשך מאות שנים כתבו בה יהודים תפילות ופיוטים, חיבורי הלכה ופילוסופיה ומכתבים, והשתמשו בה לתקשורת בין קהילות ששפות האם שלהן שונות. במאות ה-18 וה-19 אימצה אותה תנועת ההשכלה: סופריה ביקשו לכתוב ספרות מודרנית בעברית מקראית, אבל נתקלו במחסור במילים לעולם בן זמנם.

תחיית העברית כשפה מדוברת קשורה בשמו של אליעזר בן־יהודה (1858–1922). לפי המסורת, כבר בפריז ניהל עם חברים את השיחה המודרנית הראשונה בעברית, וב-1881 עבר לירושלים. בביתו דיבר עברית בלבד; בנו איתמר בן־אב״י (נולד ב-1882) מכונה לעיתים קרובות הדובר הראשון שהעברית החדשה הייתה שפת אמו. בן־יהודה הוציא לאור עיתונים עבריים, חידש מילים והחל לחבר מילון גדול של הלשון העברית.

אלא שהתמונה של אדם אחד שהחיה את השפה לבדו פשטנית. לדברי בן־יהודה עצמו, עשר שנים אחרי שהגיע דיברו עברית בלבד רק ארבע משפחות בירושלים. מה שהכריע היו בתי הספר במושבות החקלאיות של העולים, שבהם לימדו בעברית מאז שנות ה-80 של המאה ה-19 ושבהם אימצו הילדים את העברית כשפתם שלהם. ב-1913 הגיעה לשיאה "מלחמת השפות" סביב השאלה אם הטכניקום העתיד לקום בחיפה ילמד בגרמנית או בעברית, וב-1922 נעשתה העברית לאחת משלוש השפות הרשמיות של ארץ ישראל המנדטורית. ההגייה שלה התבססה על המסורת הספרדית. כיום עברית היא שפה רשמית בישראל, ומדברים בה כתשעה מיליון בני אדם, כחמישה מיליון מהם כשפת אם.