שפות העת העתיקה · סקירה
מילון מונחי הכתב
סוגי כתב, סימנים, כיוון הכתיבה והתחומים החוקרים אותם
אבג׳ד, אבוגידה, דטרמינטיב, בוסטרופדון, פלימפססט: הדפים על הכתבים העתיקים אינם יכולים להסתדר בלי מונחים מקצועיים. המילון הזה מסביר אותם בעזרת דוגמאות, רובן מן הכתובות וכתבי היד המתוארים בדפים על התרבויות השונות.
כיצד הכתב רושם את השפה
כל הכתבים נשענים על קומץ עקרונות. סימן יכול לציין מילה שלמה, הוא יכול לרשום צליל (הברה, עיצור או פונמה בודדת), ויש שהוא אינו נקרא כלל ורק עוזר לקורא לפרש את הסימנים שסביבו. כתבים עתיקים שילבו לרוב את העקרונות האלה, וסוג הכתב תלוי בשאלה איזה מהם גובר.
המיון כאן הולך בעקבות הטיפולוגיה של הבלשן האמריקני פיטר ט. דניאלס, הנפוצה ביותר בבלשנות. היא אינה היחידה: חוקרים אחרים, למשל פלוריאן קולמס, משרטטים חלק מן הקטגוריות אחרת, והגבולות בין הסוגים מטושטשים. המונחים מקובצים לפי נושא, לא לפי סדר האלפבית.
סוגי מערכות כתב
כתבים ממוינים לפי יחידת השפה שהסימן הבסיסי שלהם רושם.
- כתב לוגוגרפי (לוגוגרפיה)
- כתב שסימניו (לוגוגרמות) רושמים מילים, או ליתר דיוק מורפמות – היחידות הקטנות ביותר שיש להן משמעות משלהן. כתב לוגוגרפי טהור אינו קיים: בלי סימנים לצליל אי אפשר היה לכתוב שמות וצורות דקדוקיות, ולכן לכל כתב מסוג זה יש רכיב פונטי כלשהו.את הכתב הסיני מתארים בדרך כלל כלוגוגרפי: 人 rén "אדם", 木 mù "עץ". אולם רוב הסימנים הסיניים הם צירופים פונו-סמנטיים, עם חלק של משמעות וחלק של צליל.
- כתב לוגו-הברתי (לוגוסילברי)
- כתב המשלב לוגוגרמות עם סימנים להברות (סילבוגרמות), ולעיתים קרובות גם עם דטרמינטיבים. כתב היתדות, כתב המאיה וההירוגליפים האנטוליים (הלוויים) שייכים לכאן. בהירוגליפים המצריים יש סימנים לעיצורים במקום להברות, ולכן מדויק יותר לכנותם לוגו-עיצוריים. יש בלשנים שמונים כאן גם את הכתב הסיני, משום שכל סימן בו מתאים להברה אחת (כתב מורפו-הברתי).המילה של המאיה bʼalam "יגואר" מתועדת כלוגוגרמה BʼALAM, כהברות bʼa-la-ma וכשילוב של שתיהן.
- כתב הברתי (סילברי)
- כתב שבו סימן רושם הברה, בדרך כלל עיצור ותנועה או תנועה לבדה; מערך הסימנים שלו נקרא סילברי. בניגוד לאבוגידה, הסימנים להברות בעלות אותו עיצור אינם דומים זה לזה. כתב היתדות הפרסי העתיק עומד על הגבול: רוב סימניו רושמים עיצור עם התנועה a, אבל יכולים לציין גם את העיצור לבדו.ליניארי ב: 𐀒𐀜𐀰 ko-no-so = קנוסוס. הצירוף kn- קיבל תנועת עזר, וה-s הסופית לא נכתבה; צירופי עיצורים מסורבלים לכתבים הברתיים. גם הכתב ההברתי הקפריסאי והקאנה היפנית הם הברתיים.
- אבג׳ד (כתב עיצורי)
- כתב שסימניו הבסיסיים רושמים עיצורים בלבד; את התנועות משלים הקורא מידיעת השפה, או שרומזים עליהן אותיות עזר (אמות קריאה) או סימנים שאינם חובה. כמונח מקצועי הכניס אותו ב-1990 פיטר ט. דניאלס; המילה הערבית אבג׳ד היא שמו של סדר האותיות השמי הישן, המורכב מארבע האותיות הראשונות שלו (alif, bāʾ, jīm, dāl). הכתב הפיניקי, הארמי, העברי והערבי הם אבג׳דים.בפיניקית, 𐤌𐤋𐤊 𐤂𐤁𐤋 mlk gbl על סרקופג אחירם פירושו "מלך גבל"; אילו תנועות היו במילים – הכתב אינו אומר.
- אבוגידה (אלפא-סילברי)
- כתב שבו סימן בסיסי רושם עיצור עם תנועה מובנית; תנועות אחרות מובעות בשינוי צורה שיטתי או בסימן מצורף. ברהמי והכתבים שנגזרו ממנו (דוואנגרי, הטיבטי, הטמילי, התאי) שייכים לכאן, וכך גם הכתב האתיופי. את המונח הכניס ב-1990 פיטר ט. דניאלס, על פי השם האתיופי של סדר האותיות הזה, አቡጊዳ (ʾa-bu-gi-dā), המורכב מארבעת הסימנים הראשונים שלו.ברהמי: 𑀓 ka, 𑀓𑀺 ki, 𑀓𑀼 ku. אתיופי: በ ba, ቡ bu, ቢ bi, ባ bā, ቤ be, ብ bə (או b בלי תנועה), ቦ bo.
- אלפבית
- כתב שבו עיצורים ותנועות כאחד נכתבים באותיות נפרדות בעלות מעמד שווה. הכתב הראשון מסוג זה נוצר עד המאה ה-8 לפנה״ס, כשהיוונים אימצו את האלפבית הפיניקי והשתמשו באותיות של עיצורים שלא היו ביוונית כדי לכתוב תנועות. מן האלפבית היווני נגזרו, בין השאר, הכתב האטרוסקי ודרכו האלפבית הלטיני, וכן הכתב הקופטי, הגותי והקירילי. בשפת היומיום גם הכתב הפיניקי נקרא אלפבית; במובן המקצועי הצר הוא אבג׳ד.האות הפיניקית ʾalp 𐤀 הפכה לאלפא היוונית (Α), he לאפסילון (Ε), ʿain לאומיקרון (Ο).
- כתב תכוני
- כתב שצורות אותיותיו מבטאות באופן שיטתי תכונות פונטיות של הצלילים, כמו מקום החיתוך או אופן החיתוך. את המונח הכניס ג׳פרי סמפסון (1985), בעיקר עבור הכתב הקוריאני האנגול, הדוגמה הידועה ביותר לכך; יש חוקרים (דה-פרנסיס) הדוחים את הקטגוריה.האנגול הוכרז ב-1446 על ידי המלך סג׳ונג מקוריאה, כך שזהו כתב מימי הביניים, הנכלל כאן רק לשם השוואה. לפי ההסבר של אותה תקופה, צורות אותיות העיצורים הבסיסיות מחקות את מנח איברי הדיבור; קו נוסף מסמן חיתוך חד יותר, כמו נשיפה (כך הופכת האות ל-k לאות ל-kʰ), והאותיות מקובצות בגושי הברות.
סימנים
מונחים לסוגי הסימנים השונים ולדרכים שבהן סימנים פועלים יחד בכתב.
- לוגוגרמה
- סימן הרושם מילה שלמה או מורפמה. בתעתיקים של טקסטים בכתב יתדות אכדי וחיתי, של הירוגליפים אנטוליים ושל כתב המאיה, לוגוגרמות נכתבות בדרך כלל באותיות גדולות.השומרוגרמה 𒈗 LUGAL "מלך" בטקסטים אכדיים וחיתיים; בפרסית העתיקה 𐏋 במקום xšāyaθiya "מלך", והשימוש בה היה רשות. גם הספרות של היום והסימן & הם לוגוגרמות: כל אחד קורא את 1 בשפתו.
- פונוגרמה
- סימן המשמש לפי ערכו הקולי, בלי קשר למה שתיאר במקור. הוא יכול לרשום צליל בודד, עיצור, קבוצת עיצורים או הברה.הינשוף המצרי 𓅓 נקרא m ואדוות המים 𓈖 נקראת n, גם כשלמילה אין שום קשר לינשופים או למים. פונוגרמות מצריות רושמות עיצור אחד, שניים או שלושה.
- סילבוגרמה
- פונוגרמה הרושמת הברה. סילבוגרמות הן הבסיס של הכתבים ההברתיים, ולצד הלוגוגרמות – של הכתבים הלוגו-הברתיים.בכתב היתדות 𒈠 ma, בליניארי ב 𐀏 ka. השם של המאיה Pakal נכתב pa-ka-la; התנועה של הסימן האחרון אינה נהגית.
- דטרמינטיב (מסווג)
- סימן שאינו נקרא, ורק משייך מילה לקבוצה סמנטית: אדם, אל, עיר, עץ. הוא עוזר להבחין בין מילים הנכתבות באותן פונוגרמות, ולעיתים קרובות מסמן את תחילת המילה או את סופה.האיש היושב המצרי 𓀀 אחרי מילים המציינות בני אדם וסימן העיר 𓊖 אחרי שמות של מקומות; בכתב היתדות 𒀭 DINGIR לפני שם של אל ו-𒌷 URU לפני שם של עיר: 𒌷𒄩𒀜𒌅𒊭 URU Ḫa-at-tu-ša, "(העיר) חתושה".
- משלים פונטי
- פונוגרמה הנוספת ללוגוגרמה כעזר לקריאה. היא אינה מוסיפה צליל, רק חוזרת על חלק מן ההגייה ומראה לאיזו מבין כמה קריאות אפשריות של הלוגוגרמה הכוונה.במצרית 𓄤𓆑𓂋 nfr "טוב, יפה": הסימן התלת-עיצורי nfr ואחריו הסימנים f ו-r. במאיה PAKAL-la: הלוגוגרמה PAKAL "מגן" וההברה la, שהעיצור שלה חוזר על סוף המילה.
- הטרוגרמה (שומרוגרמה, אכדוגרמה)
- מילה הנכתבת כפי שהיא נכתבת בשפה אחרת, אבל נקראת בשפת הטקסט. הטרוגרמות נוצרות כשכתיבים קבועים של מילים נשאלים יחד עם הכתב.סופרים חיתים כתבו את השומרוגרמה 𒃻 NINDA "לחם" וקראו אותה בחיתית; סופרים סאסאניים כתבו את המילה הארמית MLKA (בפהלווי 𐭬𐭫𐭪𐭠) "מלך" וקראו אותה šāh.
- עקרון הרבוס
- שימוש בסימן עבור מילה הנשמעת זהה או דומה למילה שהסימן תיאר במקור. כך הופכים סימנים ציוריים לפונוגרמות; הרכיב הפונטי של כתב היתדות, של הכתב המצרי ושל הכתב הסיני נשען על הצעד הזה.הסימן השומרי של חץ (ti) שימש גם ל-til "חיים". שמו של המלך נערמר כתוב על לוח נערמר בסימנים לשפמנון (nꜥr) ולאזמל (mr). התמונה הסינית של חיטה 來 החלה לשמש למילה הדומה בצלילה "בוא".
- אקרופוניה
- העיקרון שלפיו סימן או אות מציינים את הצליל הראשון של המילה שהם מתארים או שעל שמה הם נקראים.בכתב הפרוטו-סינאי ציין ראש שור (ʾalp, "שור") את ʾ, בית (bayt) את b וקו מים (mayim) את m. גם הספרות האטיות הן אקרופוניות: Π (pente) = 5, Δ (deka) = 10.
- ליגטורה
- שני סימנים או יותר המחוברים ליחידה גרפית אחת. באלפביתים ליגטורה היא בדרך כלל קיצור של סופרים או אמצעי טיפוגרפי; בכתבים שנגזרו מברהמי היא הדרך הרגילה לכתוב צירופי עיצורים.הסימן & נוצר מליגטורה של האותיות הלטיניות e ו-t (et, "ו"). בדוואנגרי k ו-ṣa מתחברות לסימן אחד क्ष kṣa.
- דיגרף
- זוג (או שלישייה) של אותיות שיחד כותבות צליל אחד. בניגוד לליגטורה, האותיות נשארות נפרדות מבחינה גרפית.בצ׳כית ch; בכתיב הצ׳כי הדיגרפי הישן גם cz עבור č. הלטינית כתבה ph, th, ch עבור φ, θ, χ היווניות.
- וירמה
- סימן באבוגידות שנגזרו מברהמי, המבטל את התנועה המובנית של העיצור, כך שהסימן רושם את העיצור לבדו. הוא משמש בעיקר בסוף מילה; צירופי עיצורים בתוך המילה נכתבים בדרך כלל כליגטורות. בסנסקריט virāma פירושו "עצירה".דוואנגרי: क ka → क् k, वाक् vāk "דיבור". בברהמי המאוחר: 𑀓 ka → 𑀓𑁆 k (בכתובות אשוקה עדיין לא השתמשו בווירמה).
- אם קריאה (ברבים: אמות קריאה)
- אות עיצור המשמשת באבג׳ד לציון תנועה; בלטינית mater lectionis, "אם הקריאה". בעברית ובארמית ממלאות את התפקיד הזה האותיות ה״א, וי״ו ויו״ד, ולפעמים אל״ף. השימוש בהן גבר בהדרגה במהלך האלף ה-1 לפנה״ס.השם דוד נכתב דוד בספרי שמואל, ובכתיב מלא יותר דויד בדברי הימים, עם יו״ד לתנועה i.
- סימן דיאקריטי
- סימן המצורף לסימן בסיסי ומשנה או מדייק את ערכו. בכתבים עתיקים מופיעים סימנים דיאקריטיים בעיקר כתוספות מאוחרות, כמו סימני הניקוד בעברית ובסורית או סימני הטעם ביוונית.במאות ה-7–10 הוסיפו בעלי המסורה לעיצורי הטקסט המקראי העברי נקודות וקווים לתנועות: דָּוִד (דוד). המסורת מייחסת את סימני הטעם היווניים לדקדוקן האלכסנדרוני אריסטופנס מביזנטיון (בערך 200 לפנה״ס). סימן האורך הצ׳כי (čárka) והחצ׳ק (háček; זה האחרון התפתח מנקודה רק במאה ה-16) נשענים על הכתיב המתואר בחיבור האנונימי De orthographia bohemica (בערך 1406–1412), המיוחס לפי המסורת, אך בלי ודאות, ליאן הוס.
- ספרות וכתיב מיקומי
- ספרות הן סימנים למספרים. בכתיב מיקומי ערכה של ספרה תלוי במקומה במספר, ולכן הכתיב זקוק לסימן למקום ריק (אפס). הכתיב המיקומי נוצר באופן עצמאי לפחות פעמיים: בשיטה הבבלית בבסיס שישים ובשיטה של המאיה בבסיס עשרים (בגרסה מותאמת); גם מקלות הספירה הסיניים היו מיקומיים. השיטה העשרונית המיקומית עם אפס, שבה משתמשים כיום, מופיעה בהודו בסביבות המאה ה-6 לספירה. הספרות המצריות, היווניות, הרומיות והספרות המוקדמות של ברהמי לא היו מיקומיות: היו בהן סימנים נפרדים לעשרות, למאות ולסדרי גודל גבוהים יותר.הסימן הבבלי לאחד יכול היה לציין 1, 60 או 1/60, וסימן למקום ריק הופיע רק באלף ה-1 לפנה״ס. אצל המאיה 𝋡 מעל 𝋭 הוא 1 × 20 + 13 = 33, עם צדף לאפס. סימן האפס הקדום ביותר המתוארך בוודאות בהודו עצמה נמצא בכתובת מגוואליור משנת 876.
כיוון ומבנה
לאיזה כיוון קוראים טקסט, כיצד הסימנים מסודרים על המשטח וכיצד הטקסט מחולק.
- כיוון הכתיבה
- הסדר שבו הסימנים והשורות באים זה אחר זה. הפיניקית, הארמית, העברית והערבית, וכן חרושתי שנגזר מן הארמי, נכתבים מימין לשמאל; האלפבית היווני אחרי התקופה הארכאית, האלפבית הלטיני, ברהמי וכתב היתדות הפרסי העתיק – משמאל לימין. האטרוסקים כתבו לרוב מימין לשמאל.הירוגליפים מצריים נכתבו לרוב מימין לשמאל, אבל גם משמאל לימין ובטורים; את הכיוון מסגירות דמויות האדם והחיה, הפונות אל תחילת השורה.
- בוסטרופדון
- כיוון המתחלף משורה לשורה: שורה אחת משמאל לימין, הבאה מימין לשמאל. השם היווני פירושו "כפי שהשור פונה בחרישה". בשורות ההפוכות האותיות עצמן מופיעות לעיתים קרובות בתמונת ראי.חוקי גורטין בכרתים (המאה ה-5 לפנה״ס), כתובת לאפיס ניגר בפורום הרומי, כמה כתובות דרום-ערביות. גם השורות של כתובות בהירוגליפים לוויים מתחלפות בכיוונן.
- כתיבה בטורים
- הסימנים מוצבים זה מתחת לזה, והטורים זה לצד זה. הסינית נכתבה באופן מסורתי מלמעלה למטה, בטורים המסודרים מימין לשמאל, כנראה בהשפעת רצועות הבמבוק הצרות שעליהן נכתבה.הירוגליפים מצריים עומדים לעיתים קרובות בטורים. סימני המאיה מקובצים בגושים מרובעים, והגושים נקראים בזוגות של טורים, משמאל לימין ומלמעלה למטה.
- קרטוש
- אליפסה מוארכת הסגורה בקו באחד מקצותיה, שבה הקיפו המצרים שניים משמות המלך: שם הכס של השליט ושם הלידה שלו. למפענחי ההירוגליפים היא הראתה היכן לחפש שמות.תומאס יאנג הראה שהקרטושים על אבן רוזטה מכילים את שמו של תלמי. שמפוליון השווה אותם לקרטושים של תלמי ושל קלאופטרה על האובליסק מפילה, וקיבל את ערכיהם של כמה סימנים.
- Scriptio continua
- כתיבה בלי רווחים או מפרידים אחרים בין המילים (בלטינית "כתב רציף"). זו הייתה הנורמה ביוונית הקלאסית ומאוחר יותר גם בכתבי יד לטיניים, אף שהכתובות היווניות והלטיניות הקדומות ביותר דווקא הפרידו בין המילים. רווחים בין מילים התפשטו באירופה מכתבי יד איריים ואנגלו-סקסיים של המאות ה-7 וה-8.כתובת דואנוס הלטינית העתיקה כתובה מימין לשמאל בלי רווחים; גם כתובות אשוקה אינן מפרידות בעקביות בין המילים.
- מפריד מילים
- סימן בין מילים שממלא את תפקיד הרווח של היום: קו אנכי, נקודה, נקודתיים או יתד אלכסונית.היתד האלכסונית של הפרסית העתיקה 𐏐; הקו האנכי הפיניקי 𐤟 על סרקופג אחירם; נקודה או נקודתיים בכתובות אטרוסקיות מהמאה ה-6 לפנה״ס; קו אנכי בכתב הדרום-ערבי; נקודה בגובה מחצית השורה (·), האינטרפונקט, בכתובות לטיניות.
- פיסוק
- סימנים המחלקים טקסט למשפטים, לשורות שיר ולפרקים. הכתבים העתיקים הכירו פיסוק רק בצורה בסיסית ולא השתמשו בו בעקביות.סופרים מצריים כתבו כותרות, פתיחות של פרקים ותאריכים בדיו אדומה, ממש כמו בכתבי יד מימי הביניים, שכותרותיהם האדומות נקראות רובריקות (מלטינית ruber, "אדום"). המסורת מייחסת לאריסטופנס מביזנטיון שיטה של נקודות בגבהים שונים לפרוזה היוונית.
התחום והמקורות
תחומי מחקר, שיטות עבודה והחומרים שעליהם השתמרו טקסטים עתיקים.
- אפיגרפיה
- התחום הקורא, מתארך, מהדיר ומפרש כתובות על חומרים עמידים: אבן, מתכת, חרס. בכתבי יד על פפירוס או על קלף עוסקות הפלאוגרפיה והפפירולוגיה.צווי אשוקה על סלעים ועל עמודים, כתובת בהיסתון של דריווש הראשון, חוקי גורטין.
- פלאוגרפיה
- חקר כתבי היד הישנים: התפתחות צורות האותיות, הקיצורים והרגלי הסופרים. היא מאפשרת לקרוא כתב יד ולהעריך לפי הכתב שלו מתי והיכן נכתב.ספר הפשתן האטרוסקי (Liber linteus) מתוארך לפי כתבו לסביבות 250 לפנה״ס; תיארוך פחמן רדיואקטיבי מצביע על פשתן עתיק יותר.
- תעתיק לעומת תעתוק
- תעתיק (טרנסליטרציה) מעביר טקסט סימן אחר סימן, כך שאפשר לשחזר ממנו את הכתיב המקורי. תעתוק (טרנסקריפציה) רושם כיצד המילה נקראה או נהגתה. תעתיקים כפופים למוסכמות קבועות: אותיות גדולות ללוגוגרמות, מקפים בין סימנים הברתיים, ומספרי אינדקס המבחינים בין סימנים שונים בעלי אותה קריאה.את 𐎧𐏁𐎠𐎹𐎰𐎡𐎹 הפרסית העתיקה כותבים בתעתיק xa-ša-a-ya-θa-i-ya ובתעתוק xšāyaθiya "מלך". למילים השומריות e₂ "בית" ו-du₃ "לבנות" יש אינדקס, כי לכמה סימנים יש אותו צליל. אגיפטולוגים קוראים את nfr המצרית nefer, אבל ה-e המוכנסת היא רק הגייה מוסכמת.
- כתובת דו-לשונית ורב-לשונית (בילינגווה, טרילינגווה)
- כתובת שבה אותו טקסט, או טקסט דומה, בשתי שפות או בשני כתבים או יותר. ערכה למפענחים הוא הרב ביותר כשאחת הגרסאות קריאה.אבן רוזטה (196 לפנה״ס) נושאת שתי שפות, מצרית ויוונית, בשלושה כתבים: הירוגליפים, דמוטי והאלפבית היווני. כתובת בהיסתון של דריווש הראשון תלת-לשונית: פרסית עתיקה, עילמית ובבלית. גם הקיפוסים (cippi) הפיניקיים-יווניים ממלטה, הכתובת הלווית-פיניקית מקרטפה ולוחות פירגי האטרוסקיים-פיניקיים הם דו-לשוניים.
- פענוח
- קביעה כיצד נקראים סימניו של כתב לא ידוע, והבנת השפה שהם רושמים. השניים לא בהכרח באים יחד: כתב יכול להיות קריא בעוד שפתו אינה ידועה, או להפך.את ליניארי ב פענח ב-1952 מייקל ונטריס; התברר שהוא רושם יוונית. את הלוחות החיתיים אפשר היה לקרוא, כי כתב היתדות היה ידוע, אבל את השפה הבין רק בדז׳יך הרוזני (1915). את ליניארי א אפשר להגות בקירוב, אבל שפתו אינה ידועה. כתב האינדוס טרם פוענח.
- לוח טין
- לוח של טין לח שבו הוטבעו סימנים בקנה חתוך (כתב היתדות) או נחרטו בחוד (הכתבים הליניאריים של הים האגאי). הלוחות בדרך כלל רק יובשו, ורק לפעמים נשרפו בכבשן, ולכן רבים מהם שרדו דווקא בזכות שריפות.לוחות ליניארי ב מקנוסוס ומפילוס נשרפו והתקשו בשריפות שהחריבו את הארמונות. ארכיון הביצורים של פרספוליס מימי דריווש הראשון מכיל עשרות אלפי לוחות ושברי לוחות.
- פפירוס
- חומר כתיבה העשוי מליבת הגבעול של אגמון הפפירוס של הנילוס: רצועות הונחו בשתי שכבות שתי וערב, נלחצו ויובשו, והגיליונות הודבקו למגילות.המגילה העתיקה ביותר הידועה, ללא כתב, באה מקברו של הפקיד חמקה מן השושלת הראשונה; הפפירוסים הכתובים העתיקים ביותר, מנמל ואדי אל-ג׳רף, מתוארכים לימי המלך ח׳ופו. המילה האנגלית paper באה מן היוונית papyros, והמילה היוונית biblos, "פפירוס, ספר", קשורה לשמה של גבל (ביבלוס).
- קלף
- עור של בעל חיים (עגל, כבש, עז) שנוקה משיער, נמתח ויובש, אך לא עובד בבורסקאות. הוא עמיד יותר מפפירוס ואפשר לכתוב עליו היטב משני צדדיו. בשפות אירופה הוא קרוי על שם פרגמון שבאסיה הקטנה; הסיפור שלפיו הומצא שם כשמצרים הפסיקה לייצא פפירוס נחשב לאגדה, שכן עורות שימשו לכתיבה עוד קודם לכן.רוב מגילות ים המלח כתובות על קלף, וכך גם Codex Argenteus עם התרגום הגותי של המקרא.
- אוסטרקון (ברבים: אוסטרקה)
- שבר חרס או פתית של אבן גיר שכתבו עליו בדיו או חרטו בו. הוא לא עלה דבר, ולכן שימש לפתקים, לחשבונות, למכתבים ולתרגילי בית ספר.סופרים מצריים השתמשו באוסטרקה באופן שגרתי. באתונה כתבו שמות על חרסים בהצבעות על גירוש; כ-190 חרסים הנושאים את שמו של תמיסטוקלס נכתבו בידי ארבעה-עשר כותבים בלבד.
- מגילה לעומת קודקס
- מגילה היא רצועה של פפירוס, קלף או חומר אחר, המגולגלת ונקראת תוך פתיחה הדרגתית. קודקס עשוי גיליונות מקופלים התפורים יחד בשדרה, כמו ספר מודרני. הקודקס התפשט באימפריה הרומית מן המאה ה-1 לספירה, במיוחד בקרב הנוצרים, ובמהלך המאות ה-4 וה-5 דחק את המגילה.מגילות ים המלח וכתבי היד הבודהיסטיים מגנדהארה על קליפת ליבנה הם מגילות; Vergilius Vaticanus (בערך 400 לספירה) הוא קודקס. הקודקסים של המאיה מקופלים למעשה כמו פרגוד, אבל השם קודקס דבק בהם.
- פלימפססט
- כתב יד שהטקסט המקורי שלו גורד או נשטף, כדי שאפשר יהיה לכתוב שוב על הקלף היקר. הטקסט הישן מבצבץ לעיתים קרובות, ואפשר לקרוא אותו באור אולטרה-סגול או בצילום באורכי גל שונים.הפלימפססט של ארכימדס: על עותק מן המאה ה-10 של כתבי ארכימדס נכתב במאה ה-13 ספר תפילה. רק בו השתמר החיבור הידוע בשם "השיטה"; הפילולוג הדני יוהאן לודוויג הייברג זיהה בו את ארכימדס ב-1906.
- אבצדריום
- כתובת או טקסט תרגול המונים את אותיות האלפבית בסדר קבוע. אבצדריים מראים כמה עתיק סדר האותיות.לוחות תרגול מאוגרית (המאות ה-14–13 לפנה״ס) מונים את אותיות היתדות 𐎀𐎁𐎂𐎃𐎄 (ʾa, b, g, ḫ, d) כמעט באותו סדר כמו האלפבית הפיניקי המאוחר.
מקורות וקריאה נוספת
- Peter T. Daniels, William Bright (עורכים): The World’s Writing Systems. Oxford University Press 1996.
- Florian Coulmas: Writing Systems. An Introduction to Their Linguistic Analysis. Cambridge University Press 2003.
- Henry Rogers: Writing Systems. A Linguistic Approach. Blackwell 2005.
- Ignace J. Gelb: A Study of Writing. University of Chicago Press 1952, מהדורה 2, 1963.
- Peter T. Daniels: Fundamentals of Grammatology. Journal of the American Oriental Society 110, 1990.
- Geoffrey Sampson: Writing Systems. Hutchinson / Stanford University Press 1985.