שפות העת העתיקה
האינקה: קצ׳ואה והקיפו
הרי האנדים · מכיבושי פצ׳קוטי (1438) ועד הכרוניקה של גוואמאן פומה (בערך 1615)
במאה ה-15 בנו האינקה, מקוסקו, את האימפריה הגדולה ביותר של אמריקה הקדם-קולומביאנית, טוואנטינסויו. הם משלו בה בקצ׳ואה, שפה שהתפשטה בהרי האנדים זמן רב לפניהם, וניהלו את רישומיהם בקיפו, צרורות של חבלים קשורים בקשרים. שהקיפו שמרו מספרים בשיטה עשרונית – זה ודאי; אם תיעדו גם דיבור – זו עדיין שאלה פתוחה. אחרי הכיבוש הספרדי החלו לכתוב קצ׳ואה באלפבית הלטיני, וב-1584 הופיעה, לצד ספרדית ואיימרה, ב-Doctrina Christiana, שנחשב בדרך כלל לספר הראשון שנדפס בדרום אמריקה. לפי מפקדי אוכלוסין עד 2017 מדברים כיום קצ׳ואה קצת פחות משבעה מיליון בני אדם.
ממלכת ארבעת החלקים
במקורם היו האינקה עם אחד מעמים רבים בהרי האנדים. לפי הכרונולוגיה המסורתית, מדינתם הקטנה, שמרכזה בקוסקו שבדרום פרו של היום, החלה להתפשט ב-1438, כשעלה לשלטון פצ׳קוטי (בקצ׳ואה Pachakutiy, "תהפוכת העולם"). הוא ובנו טופאק יופנקי כבשו בתוך עשורים ספורים את רוב שטחה של פרו של ימינו, ויורשיהם הרחיקו עוד. בראשית המאה ה-16 השתרעה האימפריה מהקצה הדרומי של קולומביה של היום, דרך אקוודור, פרו ובוליביה, ועד צפון-מערב ארגנטינה ומרכז צ׳ילה. זו הייתה האימפריה הגדולה ביותר של אמריקה הקדם-קולומביאנית.
האינקה קראו לממלכתם טוואנטינסויו. בקצ׳ואה tawa פירושו "ארבע", והסופית -ntin מציינת קבוצה של דברים השייכים זה לזה, כך שפירוש השם הוא בערך "ארבעת החלקים יחד". ארבעת האזורים (suyu) – צ׳ינצ׳איסויו בצפון-מערב, אנטיסויו בצפון-מזרח, קונטיסויו בדרום-מערב וקוליאסויו בדרום-מזרח – נפגשו בקוסקו. כמה בני אדם חיו באימפריה – אין יודעים; רוב ההערכות נעות בין 6 ל-14 מיליון. המילה inka ציינה את השליט (הסאפה אינקה) ואת בני האצולה השלטת, שמספרם מוערך ב-15,000 עד 40,000 בלבד. כיום נוהגים לכנות בה את כל תושבי האימפריה.
Runa simi: שפה או משפחה?
קצ׳ואה אינה שפה אחת אלא משפחת שפות. הניבים שלה נבדלים זה מזה בערך כמו השפות הסלאביות, ודוברים מאזורים מרוחקים אינם מבינים זה את זה. מאז עבודותיהם של גארי פרקר ואלפרדו טוררו בשנות ה-60 מחלקים אותה הבלשנים לשני ענפים עיקריים: קצ׳ואה I (המרכזית), ברמות מרכז פרו, וקצ׳ואה II (ההיקפית), הכוללת את הניבים הצפוניים של אקוודור וקולומביה ואת הדרומיים, מאיאקוצ׳ו דרך קוסקו ועד בוליביה וצפון-מערב ארגנטינה. הענף המרכזי הוא המגוון ביותר, ולכן מחפשים את מולדת המשפחה במרכז פרו.
הקצ׳ואה התפשטה זמן רב לפני האינקה. כשעלו לשלטון, כבר דיברו בה עמים רבים והיא כבר התפצלה לניבים אזוריים; האינקה היו רק אחד מאותם עמים. ואולם האימפריה הפיצה אותה הלאה. כשפה רשמית וכלינגואה פרנקה – שפה משותפת לאנשים בעלי שפות אם שונות – הביאו אותה פקידים ומתיישבים שהועברו ממקומם (mitmaqkuna) למקומות שלא דיברו בה קודם לכן, כמו אקוודור ודרום בוליביה של היום. עמים כבושים רבים למדו אותה ושמרו בה בעת על שפותיהם.
איזו קצ׳ואה שימשה שפת המנהל של האינקה – הדבר שנוי במחלוקת. זמן רב הניחו שזה היה הדיבור של קוסקו. השקפה נפוצה יותר כיום היא שהמנהל נשען על ניב חופי מהחוף הדרום-מרכזי של פרו, מקומן של הממלכות העשירות והמאוכלסות צ׳ינצ׳ה ופצ׳קמק; הניב הזה נכחד אחרי הכיבוש. נראה ששרידיו נשתמרו במילים השאולות המוקדמות ביותר בספרדית: נהגו inga במקום inka ו-kundur במקום kuntur, ומכאן cóndor הספרדית. את השם quichua הצמיד לשפה לראשונה דומינגו דה סנטו תומאס ב-1560; איך קראו לה דובריה לפני הכיבוש – אין יודעים. גם השם המודרני שבפי דובריה, runa simi, "לשון בני האדם", נוצר כנראה רק בתקופה הקולוניאלית.
שפות האימפריה ושפת האינקה
טוואנטינסויו הייתה מגוונת מבחינה לשונית. באלטיפלנו שבקוליאסויו שלטה איימרה, בחוף הדרומי דיברו פוקינה, בחוף הצפוני מוצ׳יקה (בעיקר בלמבאייקה) וקינגנאם, ובשולי האימפריה עשרות שפות אחרות, רבות מהן נכחדו מאז. לאיימרה ולקצ׳ואה אוצר מילים משותף רב וכמה תכונות מבניות בולטות משותפות, ולכן אוחדו שתי המשפחות לעתים תחת השם "קצ׳ומרן". רוב המומחים דוחים את ההשערה הזאת ומסבירים את הדמיון במגע ממושך ובשאילה הדדית. גם העיצורים הפולטים (אג׳קטיביים) והנשופים של הקצ׳ואה של קוסקו, שאינם קיימים למשל בקצ׳ואה של איאקוצ׳ו, הם כנראה ממקור איימרי.
באיזו שפה דיברו האינקה בינם לבין עצמם – זו שאלה פתוחה. בראשית המאה ה-17 כתב אינקה גרסילאסו דה לה וגה שלאינקה הייתה שפה מיוחדת משלהם, שבה דיברו רק ביניהם ושאסור היה לאחרים ללמוד אותה. העדויות דלות: מילים אחדות ושמות פרטיים במקורות קולוניאליים. השערה אחת, שהעלה בעיקר הבלשן הפרואני רודולפו סרון-פלומינו, גורסת שזו הייתה שפה קרובה לפוקינה; אחרים מציעים איימרה או פוקינה בהשפעת איימרה. אף אחת מההשערות האלה לא הוכחה. ואולם רוב החוקרים מסכימים שקצ׳ואה לא הייתה שפתם המקורית של האינקה, אף שכיום מכנים אותה לעתים קרובות "שפת האינקה".
בנייה בלי מלט
קיפו: רישומים בקשרים
כתב במובן הצר – סימנים המתעדים שפה מדוברת – כנראה לא היה ידוע לאינקה. ובכל זאת המנהל של האימפריה שלהם נשען על רישומים: הקיפו (בקצ׳ואה khipu או kipu, "קשר"). קיפו מורכב מחבל ראשי שממנו תלויים חוטים אחרים – בקיפו אחדים רק מעטים, ובגדולים ביותר כמה אלפים; אל החוטים התלויים אפשר לחבר חוטי משנה נוספים. החוטים נטוו מכותנה או מצמר של למות, אלפקות ובני גמל אחרים. המידע טמון בסוג הקשרים ובמיקומם, אבל גם בצבע החוטים, בסדרם, בכיוון השזירה שלהם ובאופן חיבורם.
הקיפו קדומים מהאינקה. הדוגמאות הקדומות ביותר שאין עליהן עוררין הן קיפו מסביבות 600–1000 לספירה, המיוחסים למדינת וארי. הם קטנים מהקיפו של האינקה, חוטיהם עטופים בצבעים עזים, ושיטת הקשרים שלהם עדיין אינה מובנת. ממצאים קדומים יותר מקראל (בערך 3000–1800 לפנה״ס) ומתקופת פרקס המאוחרת שנויים במחלוקת כקודמים של הקיפו. האינקה השתמשו בקיפו כדי לתעד מפקדי אוכלוסין, מסים ועבודת חובה (mit'a), תכולת מחסנים, הצבא ולוח השנה.
את הקיפו קשרו וקראו ה-khipukamayuq, "מומחי הקיפו". לפי כרוניקות קולוניאליות למדו בני האצולה לקרוא אותם בשנה השלישית של בית הספר שנקרא yachay wasi, "בית הלימוד". כשהרננדו פיסארו נסע ב-1533 בדרך המלך מהרמות אל החוף, הוא תיעד כיצד khipukamayuq התירו קשרים בחלק אחד של קיפו וקשרו אותם מחדש בחלק אחר, כנראה בשעה שחילקו אספקה לספרדים. זה כנראה האזכור האירופי המוקדם ביותר של הקיפו. גוואמאן פומה דה איילה כתב מאוחר יותר שה-khipukamayuq יכלו "לקרוא" אותם בעיניים עצומות.
מספרים בקצ׳ואה ובקיפו
- ch'usaq"ריק"; בקיפו מקום ריק בלי קשר
- hukבמקום האחדות קשר בצורת שמונה
- iskayקשר ארוך עם שתי כריכות
- kimsaקשר ארוך עם שלוש כריכות
- tawaקשר ארוך עם ארבע כריכות
- pichqaבאיאקוצ׳ו pisqa
- suqta
- qanchis
- pusaq
- isqunקשר ארוך עם תשע כריכות
- chunkaקשר פשוט אחד במקום העשרות
- pachakקשר פשוט אחד במקום המאות
- waranqaקשר פשוט אחד במקום האלפים
מלמעלה: 7 קשרים פשוטים · רווח · 3 קשרים פשוטים · רווח · קשר בצורת שמונהqanchis pachak kimsa chunka hukniyuq, "שבע מאות שלושים ואחת"; האחדות הנותרות מצורפות בסופית -(ni)yuq, "שיש לו"
ביוניקוד אין תווים לקיפו, ולכן הטבלה מציינת את המספר, את שם המספר בקצ׳ואה בכתיב הדרומי המודרני ואת האופן שבו הוא נקשר בקיפו. במקום העשרות ובמקומות הגבוהים יותר נקשרות הספרות 2 עד 9 כמספר מתאים של קשרים פשוטים. בתצלומי הקיפו ובלוחות מעבודתו של לוק אפשר לראות איך הקשרים נראים.
האם הקיפו תיעדו שפה?
שהקיפו נושאים מספרים הראה ב-1912 האמריקני לסלי לילנד לוק, שתיאר את השיטה העשרונית המיקומית של הקשרים שלהם. מסוף שנות ה-60 ניתחו מרשה ורוברט אשר (Marcia Ascher, Robert Ascher) כמה מאות קיפו והראו שרוב הקשרים מתעדים מספרים שאפשר לפרש באופן שיטתי: ערכו של חוט אחד הוא לעתים קרובות סכומם של כמה אחרים, ולפעמים אפילו סכום של סכומים. ואולם קבוצות אחדות של ספרות אינן מבטאות כנראה כמויות ומשמשות קודים, בערך כמו מיקודים של ימינו; בני הזוג אשר כינו אותן "תוויות מספריות" (number labels).
אם הקיפו שימרו גם שפה, כמו שמות, סיפורים או דברי ימים – אין יודעים. לפי מקורות קולוניאליים מסרו ה-khipukamayuq לספרדים מידע על מפקדים, מסים, טקסים, לוח השנה ואילנות יוחסין, והיסטוריונים בני האינקה נעזרו בקיפו כשסיפרו את עברה של האימפריה; אם הסיפור היה טמון בקשרים או רק בזיכרונו של המספר – אי אפשר לדעת מן המקורות. גארי אורטון רואה בקיפו מערכת של סימנים בקידוד בינארי, שיכלה לשאת גם מידע לשוני. ב-2005 הציעו הוא וקארי ברזין שרצף של שלושה קשרים בצורת שמונה בתחילתם של קיפו מפורוצ׳וקו שליד לימה עשוי לייצג את שם המקום, או את מכין הקיפו או את נושאו. ב-2011 תוארה התאמה אפשרית בין שישה קיפו קולוניאליים מעמק סנטה לבין מרשם ספרדי מאותו אזור.
סבין היילנד טוענת שקיפו "של מכתבים" מהתקופה הקולוניאלית מהכפר סן חואן דה קויאטה, כנראה מימי מרד נגד הספרדים במאה ה-18, מתעדים באופן פונטי את שמותיהן של שתי קבוצות שאר (ayllu) באמצעות סוג הסיב מן החי וצבע החוטים. מכיוון שאלה חפצים קולוניאליים, ייתכן שהכתב האירופי השפיע עליהם. פרנק סלומון, לעומת זאת, רואה בקיפו מערכת סמסיוגרפית, המעבירה משמעות בלי להיות קשורה לצליליה של שפה מסוימת, כמו תווי מוזיקה או ספרות. אמיתותם של מה שמכונה "כתבי היד מנאפולי", שלפיהם הקיפו תיעדו הברות, מוטלת בספק בידי המומחים. אין פענוח מקובל על הכול, ולכן הקיפו אינם נחשבים בדרך כלל לכתב במובן הצר.
כמה קיפו שרדו – אין יודעים במדויק. הספרדים השמידו רבים: ב-1583 ציוותה מועצת לימה השלישית לשרוף את אלה שתיעדו מנחות לאלים הישנים. ב-2003 העריך גארי אורטון את מספר הקיפו ששרדו בכ-600; סקר מ-2021 מנה קצת פחות מ-1,400 במוזיאונים ובאוספים פרטיים. בכמה כפרים בהרי האנדים, כמו סן כריסטובל דה רפאס, עדיין שומרים קיפו כמורשת קהילתית, אף שאיש כבר אינו יודע לקרוא אותם.
קיפו על הלוחות של לוק
טוקאפו: עיטור או סימנים?
המערכת האנדית השנייה שבה מחפשים החוקרים כתב היא הטוקאפו (בקצ׳ואה tuqapu): מוטיבים גאומטריים קטנים בתוך ריבועים או מלבנים. הם נארגו בטקסטיל, בעיקר בטוניקות (unku) של שליטים ושל אצילים רמי מעלה, וצוירו גם על לוחות עץ ועל גביעים טקסיים מסוג qiru. בטקסטיל הם חוזרים בודדים, ברצועות, למשל לאורך השוליים התחתונים של טוניקה, או בלי סדר נראה לעין.
מכיוון שאותם מוטיבים מופיעים על חפצים שונים והבחירה בהם אינה נראית מקרית, שאלו החוקרים אם הטוקאפו היו מערכת של סימנים: סמלים של שושלות ושל מחוזות, אידאוגרמות, או אפילו כתב. בראשית המאה ה-17 דיווח הכרוניקן חואן דה סנטה קרוס פצ׳קוטי יאמקי שמנקו קאפאק הנהיג את המנהג שלפיו כל מחוז וכל עיר בחרו סימן למוצאם, ה-paqarina שלהם (המקום המקודש שממנו יצאה שושלת); יש חוקרים הקושרים זאת לטוקאפו. לפי כריסטיאנה קלאדוס שאלו האינקה מוטיבים אחדים מאמנותן של תרבויות טיוואנאקו ווארי הקדומות יותר. איש לא הציע פענוח, ואם הטוקאפו תיעדו משהו – הדבר עדיין לא ברור.
הכיבוש והספרים הראשונים
בנובמבר 1532 שבה פרנסיסקו פיסארו עם 168 אנשים את שליט האינקה אטהואלפה בקחמרקה; אטהואלפה ניצח זה עתה במלחמת אזרחים את אחיו למחצה ואסקר. הוא שילם כופר בזהב ובכסף כדי להשתחרר, אבל הספרדים הוציאו אותו להורג ב-1533 בכל זאת. מדינת האינקה האחרונה, בווילקבמבה, נפלה ב-1572, כשטופאק אמארו נשבה והוצא להורג. הקצ׳ואה לא נעלמה עם האימפריה: הספרדים אימצו אותה כ"שפה הכללית" (lengua general) לצורכי המנהל, ובעיקר לצורכי המיסיון.
הדומיניקני דומינגו דה סנטו תומאס הגיע לפרו בסביבות 1540 ולמד קצ׳ואה. ב-1560 פרסם בוויאדוליד דקדוק, Grammatica o arte de la lengua general de los Indios de los Reynos del Perú, ומילון, Lexicon o Vocabulario de la lengua general del Perú. אלה הם התיעודים המשמעותיים הקדומים ביותר של השפה. הם משקפים כנראה ניב חופי – לדעת חוקרים אחדים קרוב לשפת המנהל של האינקה – עם יסודות מניבים אחרים. ב-1571 נוסדה בקתדרלה של לימה קתדרה לקצ׳ואה, ובסוף שנות ה-70 של המאה ה-16 נעשתה ידיעת השפה חובה לכמרים בפרו.
נקודת המפנה הייתה מועצת לימה השלישית (1582–1583). היא הורתה לתרגם טקסטים כנסייתיים בסיסיים לקצ׳ואה ולאיימרה, וכך קבעה תקן כתוב משותף, המכונה כיום קצ׳ואה קלאסית או קולוניאלית. הוא התבסס על הקצ׳ואה הדרומית אבל נמנע ממילים שהובנו רק בקוסקו. ב-1584 הדפיס אנטוניו ריקרדו, מדפיס שהגיע ממקסיקו, בלימה את ה-Doctrina Christiana y catecismo התלת-לשוני, הנחשב בדרך כלל לספר הראשון שנדפס בדרום אמריקה. ב-1586 באו בעקבותיו דקדוק ומילון אנונימיים. תרגומי התפילות של המועצה משמשים, בהתאמות לניבים, עד היום.
הקצ׳ואה הקלאסית שימשה לדרשות, למדריכי וידוי, למכתבים, לעצומות ולשטרי קרקע. הטקסט החשוב ביותר הוא כתב היד של ווארוצ׳ירי (מתוארך ל-1598 או ל-1608), שנכתב בידי מחברים ילידים בהנחיית הכומר פרנסיסקו דה אווילה: הוא מתעד, ישירות בקצ׳ואה, את המיתוסים והטקסים של המחוז האנדי ווארוצ׳ירי. מאמצע המאה ה-17 פנתה המדיניות הקולוניאלית לעבר היספניזציה, ואחרי דיכוי המרד של טופאק אמארו השני (1780–1782) אסרו השלטונות את הספרות והתיאטרון בקצ׳ואה וביטלו את הקתדרה לקצ׳ואה באוניברסיטת סן מרקוס בלימה.
שני כרוניקנים
אינקה גרסילאסו דה לה וגה (1539–1616) נולד בקוסקו, בנם של כובש ספרדי ושל נסיכת אינקה; קצ׳ואה הייתה שפת אמו. ב-1560 יצא לספרד ונשאר בה עד סוף ימיו. ספרו Comentarios reales de los Incas ("הפירושים המלכותיים של האינקה", 1609) מתאר את ההיסטוריה, הדת והמנהגים של האינקה, מסביר את משמעותן של מילים בקצ׳ואה ומזכיר גם את הרישומים המספריים בקיפו. הספר נעשה התיאור הנקרא ביותר של עבר האינקה; אחרי המרד של טופאק אמארו השני אסר אותו הכתר.
פליפה גוואמאן פומה דה איילה (בערך 1535 – אחרי 1616; שנת לידתו אינה ודאית וייתכן שהייתה מאוחרת עד 1550) לא היה בן אינקה, אלא בא ממשפחת אצולה ילידית אחרת. הוא דיבר כמה ניבים של קצ׳ואה ואיימרה. כמתורגמן ליווה את הכומר כריסטובל דה אלבורנוס במסע נגד מה שכונה עבודת אלילים, ומאוחר יותר אייר את הכרוניקה של הנזיר המרסדרי מרטין דה מורואה. בין 1600 ל-1615 כתב וצייר את El primer nueva corónica y buen gobierno ("הכרוניקה החדשה הראשונה והממשל הטוב"), שהופנתה אל מלך ספרד פיליפ השלישי: 1,189 עמודים, ובהם 398 ציורים של עמוד שלם. הכרוניקה מספרת את תולדות האנדים מימי טרום האינקה, והיא הביקורת המקיפה ביותר על השלטון הקולוניאלי שכתב מחבר יליד בכל התקופה הקולוניאלית. היא כתובה ברובה בספרדית, אבל עם מילים, ביטויים וקטעים שלמים בקצ׳ואה, ולכן היא מקור רב ערך גם לחקר השפה.
המלך לא קיבל את הכרוניקה מעולם. כתב היד נמצא בספרייה המלכותית בקופנהגן לכל המאוחר מאז שנות ה-60 של המאה ה-17, ושם גילה אותו החוקר הגרמני ריכרד פיטשמן ב-1908. פקסימיליה יצאה לאור בפריז ב-1936, מהדורה ביקורתית של ג׳ון מורה ורולנה אדורנו ב-1980, ומאז 2001 כתב היד כולו זמין ברשת.
ציורים של גוואמאן פומה
מילים מקצ׳ואה
מילים מקצ׳ואה עברו לשפות אירופה דרך הספרדית. רובן מציינות בעלי חיים, צמחים ונופים אנדיים שלא הייתה להם מילה בפי האירופים:
| קצ׳ואה | משמעות | אנגלית |
|---|---|---|
| llama | למה | llama |
| puma | פומה | puma |
| kuntur | קונדור | condor (דרך cóndor הספרדית) |
| kuka | שיח הקוקה ועליו | coca, וממנה cocaine |
| wanu | זבל, דשן | guano, לשלשת עופות מאיי החוף |
| pampa | מישור | pampas |
| wik'uña | ויקוניה, בן גמל בר | vicuña |
| kinwa | קינואה, גידול דגן אנדי | quinoa |
| kina | קליפת עץ | quinine (דרך quina הספרדית, קליפת עץ הכינה) |
קצ׳ואה היום
לפי מפקדי האוכלוסין מהשנים 2001–2017 גם יחד, מדברים קצ׳ואה קצת פחות משבעה מיליון בני אדם בפרו, בבוליביה, באקוודור, בקולומביה, בארגנטינה ובצ׳ילה (Ethnologue 2022 מציין 7.2 מיליון). המפקדים כנראה מונים פחות דוברים ממה שיש; הערכות ישנות יותר מסביבות 2004 דיברו על 8 עד 10 מיליון. זו משפחת השפות הילידיות המדוברת ביותר ביבשת אמריקה. במפקד של פרו ב-2017 ציינו אותה כשפת אם כ-3.7 מיליון בני אדם, קצת פחות מ-14 אחוזים מהאוכלוסייה. ב-1975 הייתה פרו המדינה הראשונה שהפכה את הקצ׳ואה לשפה רשמית; בבוליביה מונה אותה החוקה של 2009 בין השפות הרשמיות, ובאקוודור, שבה היא נקראת קיצ׳ווה, היא השפה המדוברת ביותר אחרי ספרדית.
אחרי מאות שנים של דיכוי, הקצ׳ואה היא בעיקר שפה כפרית, ומשפחות רבות שולחות את ילדיהן לבתי ספר בשפה הספרדית בתקווה לסיכויים טובים יותר. לכן הנהיגו פרו, בוליביה ואקוודור חינוך דו-לשוני בין-תרבותי ומכשירות מתורגמנים לשירותי הבריאות ולבתי המשפט, והרדיו הלאומי של פרו משדר בקצ׳ואה. ב-2019 הוגנה לראשונה באוניברסיטת סן מרקוס בלימה עבודת דוקטורט שנכתבה בקצ׳ואה. הקצ׳ואה שאלה מאות מילים מספרדית (waka "פרה" מ-vaca, iskwila "בית ספר" מ-escuela), והספרדית של אמריקה הלטינית שאלה בתורה מקצ׳ואה: papa "תפוח אדמה", wawa "תינוק" בבוליביה ו-soroche "מחלת גבהים" בפרו.
ציר זמן
- בערך 600–1000הקיפו הקדומים ביותר שאין עליהם עוררין, המיוחסים למדינת וארי.
- 1438לפי הכרונולוגיה המסורתית פצ׳קוטי פותח בכיבושיו וטוואנטינסויו נוצרת.
- 1532פרנסיסקו פיסארו שובה את אטהואלפה בקחמרקה.
- 1533אטהואלפה מוצא להורג; הרננדו פיסארו מתאר את ה-khipukamayuq.
- 1560דומינגו דה סנטו תומאס מפרסם את הדקדוק והמילון הראשונים של קצ׳ואה.
- 1572נפילת וילקבמבה והוצאתו להורג של טופאק אמארו.
- 1583מועצת לימה השלישית מצווה לשרוף חלק מהקיפו.
- 1584ה-Doctrina Christiana y catecismo, הנחשב בדרך כלל לספר הראשון שנדפס בדרום אמריקה.
- 1609אינקה גרסילאסו דה לה וגה: "הפירושים המלכותיים של האינקה".
- בערך 1615גוואמאן פומה משלים את הכרוניקה שלו.
- 1780–1782המרד של טופאק אמארו השני, ובעקבותיו איסור על הספרות בקצ׳ואה.
- 1908ריכרד פיטשמן מגלה את כתב היד של גוואמאן פומה בקופנהגן.
- 1912לסלי לילנד לוק: הקיפו מתעדים מספרים בבסיס עשר.
- 1975קצ׳ואה נעשית שפה רשמית בפרו.
- 1981מרשה ורוברט אשר מפרסמים את Code of the Quipu.
- 2005אורטון וברזין: שלישיית קשרים כשם אפשרי של פורוצ׳וקו.
קצ׳ואה ושכנותיה על הגלובוס
הקישו על שפה כדי להציג אותה על הגלובוס:
מקורות וקריאה נוספת
- Willem F. H. Adelaar, Pieter C. Muysken: The Languages of the Andes. Cambridge University Press, 2004.
- Alan Durston: Pastoral Quechua. The History of Christian Translation in Colonial Peru, 1550–1650. University of Notre Dame Press, 2007.
- Terence N. D’Altroy: The Incas. מהדורה 2, Wiley-Blackwell, 2015.
- Marcia Ascher, Robert Ascher: Code of the Quipu. A Study in Media, Mathematics, and Culture. University of Michigan Press, 1981.
- Gary Urton: Signs of the Inka Khipu. Binary Coding in the Andean Knotted-String Records. University of Texas Press, 2003.
- Rolena Adorno: Guaman Poma. Writing and Resistance in Colonial Peru. University of Texas Press, 1986.
- Glottolog 5 (השפות וסיווגן).