שפות העת העתיקה
מצרים העתיקה
הממלכה על הנילוס · בערך 3100–30 לפנה״ס
המצרית היא אחת השפות שתולדותיהן מתועדות לאורך הזמן הארוך ביותר: הכתובות הראשונות מתוארכות לסביבות 3200 לפנה״ס, והשלב האחרון שלה, הקופטית, נשמע עד היום בליטורגיה של הנוצרים במצרים. את ההירוגליפים פענח ב-1822 ז׳אן-פרנסואה שמפוליון.
מתנת הנילוס
מצרים צמחה על רצועה צרה של אדמה פורייה לאורך הנילוס, שעלה על גדותיו מדי קיץ והותיר אחריו סחף שחור. סביב 3100 לפנה״ס אוחדו מצרים העליונה ומצרים התחתונה למדינה אחת; שליטיה, שכונו לימים פרעונים, משלו בה כמעט שלושה אלפי שנים.
הממלכה הקדומה בנתה את הפירמידות של גיזה, הממלכה התיכונה הניבה את הספרות הקלאסית, ובימי הממלכה החדשה השתרע כוחה של מצרים מנוביה ועד סוריה. לאחר הכיבוש בידי אלכסנדר הגדול (332 לפנה״ס) שלטה במצרים השושלת התלמית היוונית; עם מותה של קלאופטרה השביעית ב-30 לפנה״ס הפכה מצרים לפרובינקיה רומית.
שפה אחת, חמישה שלבים
המצרית היא ענף בפני עצמו במשפחה האפרו-אסייתית; קרובותיה הרחוקות הן השפות השמיות (ערבית, עברית) והשפות הברבריות, הכושיות והצ׳אדיות. במשך יותר מארבעה אלפי שנים היא התפתחה בשלבים שהאגיפטולוגים מחלקים לחמישה: מצרית עתיקה, מצרית תיכונה (שפת הספרות הקלאסית, שהמשיכו לכתוב בה זמן רב אחרי שחדלה להיות מדוברת), מצרית מאוחרת, דמוטית וקופטית.
כשפה מדוברת פינתה הקופטית בהדרגה את מקומה לערבית אחרי הכיבוש הערבי של מצרים (639–642 לספירה), ונכחדה בסביבות המאה ה-17. היא משמשת עד היום כשפת הליטורגיה של הכנסייה הקופטית.
r n km.t
- r
- פה, דיבור
- n
- של
- km.t
- השחורה (הארץ) = מצרים
לשון מצריםכך מכונה השפה המצרית בסיפור סינוהה; במקומות אחרים המונח מתועד רק לעיתים נדירות ביותר. Km.t, "השחורה", היא האדמה הפורייה של הנילוס, בניגוד ל"ארץ האדומה" של המדבר. הקו שאחרי סימן הפה מראה שהסימן נקרא כמילה שלמה; הסימן האחרון הוא דטרמינטיב של ארץ או עיר, ואינו נהגה. בקופטית נקראת השפה (בניב הסעידי) ⲧⲙⲛ̄ⲧⲣⲙ̄ⲛ̄ⲕⲏⲙⲉ – גם בשם הזה ממשיך לחיות km.t הקדום (בקופטית kēme).
התיעודים הקדומים ביותר
הכתב המצרי מופיע בסוף האלף ה-4 לפנה״ס, בערך באותו זמן שבו הופיע כתב היתדות במסופוטמיה. בין הדוגמאות הקדומות ביותר נמנות התוויות מקבר U-j באבידוס ולוח נרמר, שעליו שם המלך כתוב בשני סימנים: שפמנון (nꜥr) ואזמל (mr).
אם המצרים שאלו את רעיון הכתב ממסופוטמיה או המציאו אותו בעצמם – השאלה טרם הוכרעה; הסימנים ודרך הכתיבה הם בכל מקרה שלהם.
הירוגליפים: תמונות שקוראים אותן
המילה הירוגליף באה מיוונית ופירושה "חריטה קדושה"; המצרים עצמם דיברו על "דברי האל". ההירוגליפים אינם כתב ציורי במובן הפשוט: הם משלבים סימנים למילים שלמות, סימנים לעיצור אחד, לשניים או לשלושה, ודטרמינטיבים (מגדירים), שאינם נקראים אלא רק מבהירים את המשמעות – למשל דמות של אדם לצד מילים המציינות בני אדם.
במצרית התיכונה הקלאסית השתמשו בכ-700–800 סימנים; בתקופה התלמית יצרו הכוהנים כמה אלפים. הכתב רשם עיצורים בלבד; התנועות אינן ידועות, ולכן האגיפטולוגים מוסיפים בהגייה e בין העיצורים: את nfr הוגים nefer. הכתיבה התנהלה לרוב מימין לשמאל, אך גם משמאל לימין ובטורים; בני אדם ובעלי חיים פונים תמיד אל תחילת השורה.
סימנים חד-עיצוריים ועוד
- ꜣנשר
- jקנה
- ꜥזרוע
- wאפרוח שליו
- bרגל
- pמחצלת או שרפרף
- fשפיפון
- mינשוף
- nאדוות מים
- rפה
- sבד מקופל
- tכיכר לחם
- kסל
- ḏקוברה
- ꜥnḫסימן תלת-עיצורי "חיים"
- A1דטרמינטיב: אדם, איש
nfr (+ f + r)"טוב, יפה" – הסימן התלת-עיצורי nfr, ואחריו f ו-r כעזרי קריאה
כעשרים וארבעה סימנים חד-עיצוריים יוצרים מעין "אלפבית", אבל המצרים מעולם לא השתמשו בהם לבדם כאלפבית. הסימנים מוצגים בגופן Noto Sans Egyptian Hieroglyphs.
סופרים
רק חלק קטן מן המצרים ידע קרוא וכתוב. הסופרים התאמנו במשך שנים, תחילה בהעתקת טקסטים לדוגמה, והשתייכו לאליטה המשכילה של פקידים, כוהנים ומנהלים. הם כתבו בקולמוסי קנה על פפירוס, על לוחות עץ ועל חרסים (אוסטרקונים) בדיו שחורה עשויה פיח, ובדיו אדומה לכותרות, לפתיחת פרקים ולתאריכים.
על הפפירוס ובכתיבה היומיומית פושטו ההירוגליפים לכתב יד מהיר. ההירוגליפים הציוריים נשמרו בעיקר לכתובות על מקדשים, על קברים ועל פסלים.
הכתב ההיראטי והכתב הדמוטי
הכתב ההיראטי הוא צורה מקוצרת ורהוטה של ההירוגליפים, ששימשה מן הזמנים הקדומים ביותר לרשומות רשמיות, למכתבים ולספרות. מן המאה ה-7 לפנה״ס עבר הניהול היומיומי לכתב הדמוטי, המהיר עוד יותר, והכתב ההיראטי נשמר בעיקר לטקסטים דתיים.
הכתובת ההירוגליפית המתוארכת האחרונה היא משנת 394 לספירה, והדמוטית האחרונה משנת 452 לספירה; שתיהן באי פילה. לאחר מכן אבדה ידיעת הכתבים המצריים לארבע-עשרה מאות שנים.
כתיבה על פפירוס
קופטית: מצרית באותיות יווניות
מן המאה ה-3 לספירה כתבו הנוצרים במצרים את שפתם באלפבית היווני, בתוספת שש או שבע אותיות שנלקחו מן הכתב הדמוטי לצלילים שלא היו ביוונית. לראשונה נכתבו בטקסטים מצריים גם התנועות.
בשל כך הקופטית חיונית לאגיפטולוגיה: היא מגלה כיצד נהגו המילים המצריות, ושמפוליון, שידע קופטית, זיהה בה את השפה המסתתרת מאחורי ההירוגליפים.
אותיות קופטיות שמקורן בדמוטית
- šשאי
- fפאי
- khח׳אי (הניב הבוחירי)
- hהורי
- jג׳נג׳ה
- chצ׳ימה
- tiטי
שאר האותיות הקופטיות הן יווניות. ההגייה השתנתה מניב לניב.
הפענוח: אבן רוזטה
ביולי 1799 מצאו חיילים צרפתים ממסע נפוליאון, ליד העיירה רשיד (רוזטה) שבדלתת הנילוס, אבן ועליה כתובת בשלושה כתבים: הירוגליפים, דמוטי ויווני. זהו צו שהוציאו הכוהנים ב-196 לפנה״ס לכבוד המלך תלמי החמישי. את הטקסט היווני אפשר היה לקרוא, וכך הוא סיפק מפתח לשני הטקסטים המצריים. אחרי תבוסת הצרפתים עברה האבן לידי הבריטים, ומאז 1802 היא נמצאת במוזיאון הבריטי.
בין 1814 ל-1819 הראה המלומד הבריטי רב-התחומים תומאס יאנג שהקרטושים מכילים את שמו של תלמי, וזיהה את ערכיהם של כמה סימנים. אבל את הצעד המכריע עשה ז׳אן-פרנסואה שמפוליון.
שמפוליון: "מצאתי!"
שמפוליון השווה את שמו של תלמי על אבן רוזטה לשמותיהם של תלמי וקלאופטרה על האובליסק מפילה, וכך קבע את ערכיהם של כמה סימנים. בספטמבר 1822 קרא את השמות המצריים רעמסס ותחותמס בהעתקים של כתובות מאבו סימבל – והבין שהסימנים הפונטיים לא שימשו רק לכתיבת שמות זרים. לפי סיפור ידוע הוא רץ אל אחיו, קרא "Je tiens l'affaire!" ("מצאתי!") והתעלף.
על תגליתו הודיע ב-27 בספטמבר 1822 ב"מכתב למסייה דאסייה", וב-1824 פרסם תיאור מלא של הכתב: ההירוגליפים משלבים סימנים פונטיים עם סימנים למילים. ידיעת הקופטית עזרה לו לזהות את משמעותן של מילים בודדות.
מילים שמקורן במצרית
כמה מילים מצריות הגיעו לאנגלית דרך היוונית, העברית, הקופטית או הערבית:
| מצרית | משמעות | באנגלית |
|---|---|---|
| pr-ꜥꜣ | בית גדול (ארמון) | pharaoh |
| hbnj | עץ הובנה | ebony |
| wḥꜣt | נווה מדבר | oasis |
| qmj.t | שרף | gum |
| hbj | איביס | ibis |
| ḏbt | לבנה | adobe |
מן ההירוגליפים אל האלפבית
בסראביט אל-ח׳אדם שבסיני, שם כרו המצרים טורקיז, גילו הילדה ופלינדרס פיטרי ב-1904–1905 כתובות קצרות בכתב לא מוכר. ב-1916 הראה אלן גרדינר שהן רושמות שפה שמית בסימנים המחקים הירוגליפים: כל סימן ייצג את הצליל הראשון של שמו. ציור של ראש שור (ʾalp, "שור") ייצג את ʾ, בית (bayt) את b, ואדוות מים (mayim) את m.
מן הכתב הפרוטו-סינאי הזה ומקביליו הכנעניים התפתח האלפבית הפיניקי, וממנו האלפבית היווני והלטיני ורבים אחרים. האות A היא אפוא צאצאית רחוקה של ראש שור, שהתהפך.
ציר זמן
- בערך 3300–3200 לפנה״סתוויות מקבר U-j באבידוס – הכתב המצרי הקדום ביותר.
- בערך 3100 לפנה״סאיחוד מצרים; לוח נרמר.
- המאה ה-26 לפנה״סהפירמידות של גיזה (הממלכה הקדומה).
- בערך 2000–1700 לפנה״סהממלכה התיכונה; הספרות הקלאסית, סיפור סינוהה.
- בערך 1550–1070 לפנה״סהממלכה החדשה; רעמסס השני מולך במאה ה-13.
- המאה ה-7 לפנה״סהכתב הדמוטי נכנס לשימוש.
- 332 לפנה״סאלכסנדר הגדול כובש את מצרים; אחרי מותו שולטים בה התלמיים.
- 196 לפנה״סצו הכוהנים על אבן רוזטה.
- 30 לפנה״סמות קלאופטרה השביעית; מצרים הופכת לפרובינקיה רומית.
- 394 לספירההכתובת ההירוגליפית המתוארכת האחרונה (פילה).
- 452 לספירההכתובת הדמוטית המתוארכת האחרונה (פילה).
- סביב המאה ה-17הקופטית נכחדת כשפה מדוברת.
- 1799גילוי אבן רוזטה.
- 1822שמפוליון מודיע על פענוח ההירוגליפים.
המצרית על הגלובוס
הקישו כדי להציג את השפה על הגלובוס:
מקורות וקריאה נוספת
- James P. Allen: Middle Egyptian. An Introduction to the Language and Culture of Hieroglyphs. Cambridge University Press, מהדורה 3, 2014.
- Antonio Loprieno: Ancient Egyptian. A Linguistic Introduction. Cambridge University Press 1995.
- Alan Gardiner: Egyptian Grammar. Griffith Institute, מהדורה 3, 1957.
- Richard Parkinson: Cracking Codes. The Rosetta Stone and Decipherment. British Museum Press 1999.
- Glottolog 5 (השפות וסיווגן).