הקלטים

מי היו הקלטים

בעיני הבלשנים הקלטים הם קודם כול דוברי השפות הקלטיות. היוונים הכירו אותם בשם Keltoi (הם נזכרים כבר בשברי כתביו של הקטיוס איש מילטוס בסביבות 500 לפנה״ס ואצל הרודוטוס במאה ה-5 לפנה״ס), הרומאים – בשם Celtae או Galli, ואת אלה שהתיישבו באסיה הקטנה – בשם Galatae. הם לא הקימו מעולם מדינה אחת: היו אלה שבטים ובריתות שבטים רבים, שקשרו ביניהם שפות קרובות, אמונות דתיות ותרבות חומרית דומה.

הארכאולוגים מקשרים את הקלטים לתרבות הלשטאט של תקופת הברזל הקדומה (בערך 800–450 לפנה״ס), ובעיקר לתרבות לה טן המאוחרת יותר (מבערך 450 לפנה״ס ועד הכיבוש הרומי), הקרויה על שם האתר לה טן לחוף אגם נשאטל בשווייץ. אלא שזיהוי של תרבות ארכאולוגית עם שפה הוא תמיד פרשנות, והשאלה היכן ומתי נוצרו השפות הקלטיות עדיין שנויה במחלוקת.

בסביבות 400 לפנה״ס חצו שבטים גאליים את האלפים אל צפון איטליה (לפי הדעה המסורתית, ובהם הבויים, שהתיישבו סביב בונוניה); במאה ה-3 חדרו קלטים לבלקן, וב-278/277 לפנה״ס עברו אל פנים אסיה הקטנה, לאזור שסביב אנקרה של היום, שנקרא על שמם גלטיה. עוד במאה ה-4 לספירה כתב אבי הכנסייה הירונימוס שלגלטים יש שפה משלהם, כמעט זהה לשפת הטרוורים שלחוף המוזל. הקלטיברים ישבו בחצי האי האיברי, ואבותיהם של הקלטים האינסולריים של היום – בבריטניה ובאירלנד.

השפות הקלטיות

השפות הקלטיות הן ענף אחד של המשפחה ההודו-אירופית, לצד האיטלי (לטינית), הגרמאני או הסלאבי. השפות היבשתיות העתיקות – גאלית, לפונטית, קלטיברית וגלטית – ידועות רק מכתובות, משמות וממילים שציטטו סופרים קלאסיים, וכולן נכחדו. השפות האינסולריות מתחלקות לגוידליות (אירית, גאלית סקוטית, מאנית) ולבריתוניות (ולשית, קורנית, ברטונית).

תכונה קלטית אופיינית היא היעלמות ה-p ההודו-אירופי: לתחילית הקלטית ro- מקבילה בלטינית pro-. לפי מה שקרה ל-kʷ ההודו-אירופי מחלקים את השפות הקלטיות באופן מסורתי ל"קלטית-Q", ששמרה עליו (קלטיברית, אירית), ול"קלטית-P", שבה הפך ל-p (גאלית, ולשית). לכן "בן" באירית הוא mac, ואילו בוולשית mab, ובעבר map, ומילת החיבור הקלטיברית -kue "ו" מקבילה ל-que- הלטינית. אם החלוקה הזאת משקפת את עץ המשפחה – שנוי במחלוקת: חוקרים אחרים מדגישים את החידושים המשותפים לאירית ולוולשית ומקבצים אותן יחד לענף אינסולרי.

הקלטים של היבשת לא יצרו מעולם כתב משלהם. כשהחלו לכתוב, שאלו את הכתבים של שכניהם: האטרוסקי באלפים, האיברי בספרד, היווני ומאוחר יותר הלטיני בגאליה. באירלנד נוצר במאות הראשונות לספירה כתב ייחודי, האוגם.

הכתובות העתיקות ביותר: לפונטית

העדות הקדומה ביותר לשפה קלטית באה מן האזור שסביב לוגאנו ואגמי קומו ומאג׳ורה. הלפונטית, שדיברו בה שם, ידועה מכ-140 כתובות באלפבית של לוגאנו, אחד האלפביתים הצפון-איטליים שמקורם בכתב האטרוסקי. הכתובות העתיקות ביותר, מקסטלטו טיצ׳ינו, מתוארכות למאה ה-6 לפנה״ס, וכמה מססטו קלנדה אולי למאה ה-7. את כותביהן מקשרים לתרבות גולסקה.

האלפבית של לוגאנו לא הבחין בין עיצורים סותמים קוליים לאטומים: P שימשה גם ל-p וגם ל-b, T ל-t ול-d, K ל-k ול-g. רוב הכתובות הן שמות על מצבות ועל כלים, לעיתים קרובות עם המילה pala, "אבן (קבר)". הארוכה שבהן היא על גוש האבן מפרסטינו שליד קומו, מבערך 480–450 לפנה״ס, והיא כתובה מימין לשמאל: uvamokozis plialeθu uvltiauiopos ariuonepos sitis tetu. זוהי הקדשה: היא נפתחת בשם התורם, Uvamokozis, ומסתיימת בפועל tetu, "נתן"; את sitis מפרשים "מושבים" (השוו ל-sedes הלטינית). משמעות המילים האחרות שנויה במחלוקת, וכך גם השאלה אם הלפונטית הייתה שפה נפרדת או צורה מוקדמת של גאלית.

קלטיברית והברות מאיבריה

הקלטיברים ישבו בפנים ספרד של היום, בין הדואורו, הטאחו והאברו העליונים. שפתם מתועדת בכמעט 200 כתובות ובכ-300 רישומים קצרים יותר מן המאה ה-2 לפנה״ס עד המאה ה-1 לספירה, רובם בכתב הקלטיברי, שהקלטיברים עיבדו מן הכתב האיברי הצפון-מזרחי, וחלקם באלפבית הלטיני.

הכתב האיברי הוא כתב חצי-הברתי: לתנועות ולעיצורים כמו l, n, r ו-s יש אותיות משלהם, אבל העיצורים הסותמים נכתבים רק בסימנים הברתיים – סדרת סימנים אחת ל-ba, be, bi, bo, bu, סדרה אחרת ל-ta, te, ti, to, tu, וכן הלאה. צירופי העיצורים של הקלטיברית התאימו לכתב כזה רק בדוחק.

הטקסטים הקלטיבריים הארוכים ביותר כתובים על לוחות הברונזה מבוטוריטה שליד סרגוסה, קונטרביה בלאיסקה העתיקה, מראשית המאה ה-1 לפנה״ס. שלושה מהם (בוטוריטה I, III ו-IV) כתובים קלטיברית; בוטוריטה II – לטינית. נפוצים גם אסימוני אירוח קטנים מברונזה (tessera hospitalis), שחתמו קשרי ידידות בין אנשים או בין קהילות. הטקסטים הקלטיבריים האחרונים, כמו כתובות הסלע באותיות לטיניות במקדש פניאלבה דה ויאסטאר, הם מן המאה ה-1 לספירה; השפה נכחדה כנראה בסביבות 200.

הגאלים כותבים ביוונית

גאלית היא השפה הקלטית העתיקה המתועדת ביותר. היא ידועה מכ-800 כתובות, רבות מהן מקוטעות (הקדשות לאלים, כתובות קבורה, טקסטים על כלי חרס ועל מטבעות), משמות של אנשים ומקומות וממילים שתיעדו סופרים קלאסיים. בדרום גאליה החלו הגאלים לכתוב אותה באלפבית היווני, שלמדו מן היוונים של מסליה (מרסיי של היום, שנוסדה בסביבות 600 לפנה״ס). שמות גאליים באותיות יווניות ידועים מן המאה ה-3 לפנה״ס, וכתובות של ממש – מן המאה ה-2. לפי הקורפוס Recueil des inscriptions gauloises, כמעט שלושה רבעים מן הכתובות הגאליות (בלי המטבעות) כתובים באלפבית היווני.

הכתב היווני הגיע רחוק צפונה. יוליוס קיסר כותב ב"מלחמת גאליה" (ספר א, 29) שב-58 לפנה״ס נמצאו במחנה ההלווטים לוחות כתובים באותיות יווניות, ובהם רשימה של כל מי שיצאו לדרך: 368,000 בני אדם, ובהם 32,000 בויים. על המטבעות הגאליים שלטו כתובות יווניות עד אמצע המאה ה-1 לפנה״ס. אחרי הכיבוש הרומי של גאליה (58–50 לפנה״ס) עברו הגאלים לאלפבית הלטיני, והוסיפו לו D עם קו חוצה, ה-tau gallicum, לצליל הדומה ל-ts.

הגאלית פינתה את מקומה ללטינית וככל הנראה נכחדה במאה ה-6. היא הותירה בצרפתית כ-150–180 מילים, רובן מתחום חיי הכפר, וכ-400 אם מביאים בחשבון גם מילים מן הניבים.

לוח השנה מקוליני

הטקסט הגאלי המפורסם ביותר הוא לוח השנה שנמצא ב-1897 בקוליני שבמחוז אן, כ-80 ק״מ צפונית-מזרחית לליון, יחד עם שברי פסל ברונזה, כנראה של האל מרס. לוח הברונזה, שמידותיו המקוריות היו 134.8 × 78 ס״מ, השתמר ב-73 שברים, כ-40 אחוז מן השלם. ככל הנראה הוא מסוף המאה ה-2 לספירה, אבל שגיאות העתקה מראות שלוח השנה עצמו קדום יותר. הוא כתוב גאלית באותיות לטיניות גדולות, עם ספרות רומיות.

לוח השנה הוא ירחי-שמשי: במחזור בן חמש שנים יש בו 62 חודשים, 60 רגילים ושני חודשים מעוברים, שמשלימים את ההפרש בין שנת הירח לשנת השמש. לחודשים 30 או 29 ימים, והם מסומנים MAT או ANM(AT). בהשוואה למילה הוולשית התיכונה mad, "טוב", קוראים אותם "מבשר טובות" ו"מבשר רעות", אבל ייתכן שפירושם פשוט "שלם" ו"חסר". באמצע כל חודש עומדת המילה ATENOVX, אולי "התחדשות", ולכל יום יש חור ליתד.

לשמות החודשים יש מקבילות בשפות האינסולריות. החודש הראשון, Samonios, קשור ל-samain האירית העתיקה, החג של 1 בנובמבר, שהוא Samhain של האירית החדשה; החודש השביעי, Giamonios, קשור למילה giamos, "חורף".

קללות על לוחות עופרת

הטקסט הגאלי הארוך ביותר כתוב על לוח עופרת מלוספיטלה-דו-לרזאק שבדרום צרפת, שנמצא בקבר ב-1983 ומתוארך לסביבות 100 לספירה. הוא כתוב בכתב רומי רהוט, יש בו יותר מ-1,000 אותיות, כ-160 מילים, וסופו אבד. אי אפשר לתרגם אותו בוודאות, אבל ברור שזוהי קללה שהטילה קבוצה אחת של נשים על קבוצה אחרת, שבראשה עמדה סוורה טרטיוניקנה אחת; שמה משלב את השמות הרומיים Severa ו-Tertio עם הסיומת הגאלית -ikno-, שגוזרת שמות משם האב. הלוח נמצא במוזיאון במיו.

השלישי באורכו הוא הלוח משמלייר, שנמצא ב-1971 ליד מעיין מרפא ומתוארך בין 50 לפנה״ס ל-50 לספירה. מידותיו רק כ-6 × 4 ס״מ, ויש עליו שתים-עשרה שורות כתב, כ-60 מילים. הוא פונה אל האל מפונוס ומסתיים בנוסחה luge dessumiis, החוזרת שלוש פעמים, שיש חוקרים הקושרים אותה לאל לוגוס. אם זו קללה או תפילה לריפוי – שנוי במחלוקת.

גאלית מופיעה גם בטקסטים קטנים: על משקולות פלך שככל הנראה העניקו מחזרים לנערות, על טבעת זהב מטיוקור, וברשימות של הקדרים מלה גרופזנק, שבהן מופיעים המספרים הסודרים הגאליים מ-cintus, "ראשון", עד decametos, "עשירי".

הבויים ושמה של בוהמיה

השם הלטיני של בוהמיה והשם הגרמני Böhmen באים שניהם מן השם Boiohaemum. הוא תועד לראשונה ביוונית בסביבות תחילת הספירה אצל סטרבון (Βουίαιμον), אחר כך אצל ולאיוס פטרקולוס ואצל טקיטוס, הסופר העתיק היחיד שקושר אותו במפורש לבויים, ומציין שהשם שרד אף שהאוכלוסייה התחלפה. בדרך כלל מסבירים אותו כצירוף קלטי-גרמאני, "מולדת הבויים": Boio- הקלטית ו-‎*haima- הגרמאנית, "בית, משכן". בגרמנית של ימי הביניים הוא מופיע בצורה Bêheim.

שהבויים ישבו בשטחה של בוהמיה של היום – זו הדעה המסורתית, אבל לא דעה שאין עליה עוררין. יש חוקרים, כמו מיקלוש סבו (Miklós Szabó), הממקמים את מולדת הבויים דווקא בדרום-מערב סלובקיה; אחרים, כמו ולדימיר סלאץ׳ (Vladimír Salač), רואים ב-Boiohaemum שם גרמאני שאינו מוכיח דבר על מולדתם המקורית של הבויים, אף שסלאץ׳ עצמו ממקם אותה עדיין באגן הבוהמי. קבוצות אחרות של בויים מתועדות בצפון איטליה, סביב בונוניה (בולוניה), ולאורך הדנובה. ב-58 לפנה״ס הצטרפו בויים להלווטים במסעם לגאליה, ואחרי תבוסתם יישב אותם קיסר בקרב האדואים.

אופידה, מטבעות וראש מאבן

מן הרבע השני של המאה ה-2 לפנה״ס נוסדו בבוהמיה ובמורביה אופידה (oppida): יישובים מבוצרים שהשתרעו על עשרות הקטרים, ובהם בתי מלאכה ומסחר. החשובים שבהם היו זאוויסט, על שלוחה מעל הוולטבה מול שפך הברונקה, סטרדוניצה ליד ניז׳בור, הרזאני ליד סדלצ׳אני, נבייזיצה, טז׳יסוב וצ׳סקה להוטיצה, ובמורביה סטארה הרדיסקו ליד פרוסטייוב והוסטין. כלכלתם נשענה על זהב וגרפיט ועל סחר למרחקים ארוכים, בין השאר בענבר. מוצא קלטי מייחסים גם לשמות של כמה נהרות בצ׳כיה, כמו היזרה, אבל אטימולוגיות כאלה אינן ודאיות.

באופידה טבעו מטבעות. הנפקות הזהב הקדומות ביותר חיקו סטטרים מוקדוניים; מאוחר יותר גברו מטבעות זהב בצורת קערית, הנקראים בצ׳כית duhovky ובגרמנית Regenbogenschüsselchen, "קעריות קשת בענן" (לפי האמונה העממית מצאו אותם במקום שבו קשת בענן נוגעת באדמה), ולצדם "סטטרי הצדף". ייחוסם לבויים הוא מוסכמה, הנשענת על זיהוי Boiohaemum עם בוהמיה. כתב מופיע על מטבעות מרכז אירופה רק במאה ה-1 לפנה״ס: מטבעות כסף גדולים מברטיסלבה נושאים שמות באותיות לטיניות, והמפורסם בהם הוא BIATEC.

בוהמיה של תקופת לה טן הניבה גם את אחת היצירות המפורסמות של האמנות הקלטית, ראש האבן ממשצקה ז׳הרוביצה שבמחוז רקובניק, שנמצא ב-1943. האיש עם ענק הצוואר, השפם והגבות המסולסלות מתפרש לחלופין כדרואיד, כגיבור או כאב קדמון נערץ; אף אחד מן הפירושים האלה אינו ודאי.

אוגם: כתב של קווים

באירלנד, שהשלטון הרומי לא הגיע אליה מעולם, נוצר כתב משלה: האוגם. הכתובות הקדומות ביותר הן מסביבות המאה ה-4 לספירה, ורובן מן המאות ה-5 וה-6. ידועות כ-380–400 כתובות, בעיקר בפרובינציה מנסטר שבדרום-מערב אירלנד (במחוזות קורק וקרי נמצאים 60 אחוז מן האבנים האיריות), ואחרות בוויילס, באי מאן, בקורנוול, בדבון ובסקוטלנד. שפתן היא אירית קדומה, הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של אירית, ובסקוטלנד כנראה גם פיקטית.

האותיות מורכבות מקו אחד עד חמישה קווים או חריצים על קו בסיס, שעל אבן הוא שפת האבן. עשרים האותיות הבסיסיות מתחלקות לארבע קבוצות (aicme) של חמש: קווים בצד אחד של הקו, קווים בצדו השני, קווים אלכסוניים החוצים אותו, וחריצים לתנועות. קוראים את הטקסט כלפי מעלה לאורך השפה, ובכתובות ארוכות יותר – גם מעבר לראש האבן ובמורד הצד השני. הכתובות הן כמעט תמיד רק שמות בנוסחה קבועה, X MAQI Y, "(האבן) של X בן Y", לעיתים קרובות עם MUCOI, "מבית", "משבט".

רוב החוקרים סבורים שהאוגם נוצר בדגם האלפבית הלטיני, אולי בזכות קשרים עם בריטניה הרומית. כמה אותיות מייצגות צלילים שכבר לא נהגו במאה ה-5, ולכן הכתב קדום כנראה מן האבנים ששרדו, וייתכן שבתחילה כתבו בו על עץ. את האוגם המשיכו ללמד גם אחרי שאומץ האלפבית הלטיני, והוא מופיע בכתבי יד עד המאה ה-16.

חיבורים איריים מימי הביניים, כמו Auraicept na n-Éces, מסבירים את שמות האותיות כשמות של עצים, ומכאן הכינוי המודרני "אלפבית העצים". לפי דמיאן מקמנוס זו פרשנות מאוחרת: לכל היותר שמונה מתוך עשרים השמות הם באמת שמות של עצים, ובוודאות beith (שדר), fern (אלמון), sail (ערבה), dair (אלון), coll (אלסר) ו-onn (עץ המילה). את הרעיון של לוח שנה דרואידי של עצים הפיץ רוברט גרייבס בספרו "האלה הלבנה" (1948), והוא אינו עומד בבדיקה מדעית.

השפות האינסולריות עד ימינו

אירית החלה להיכתב באלפבית הלטיני עם בוא הנצרות. האירית העתיקה (בערך 600–900) השתמרה בעיקר בגלוסות – הערות בשוליים ובין השורות של כתבי יד לטיניים שנזירים איריים הביאו למנזרים ביבשת; הידועות שבהן הן גלוסות וירצבורג לאיגרות פאולוס וגלוסות מילאנו, שתיהן מן המאות ה-8–9. הספרות האירית עשירה, אבל סאגות גדולות כמו Táin Bó Cúailnge ("שוד הבקר של קולי") שרדו רק בכתבי יד מן המאה ה-12 ואילך.

מן האירית העתיקה התפתחו אירית, גאלית סקוטית ומאנית; מן הבריתונית – ולשית, קורנית וברטונית. לפי הדעה הרווחת, הברטונית אינה צאצאית של הגאלית: הביאו אותה לארמוריקה, בריטאני של היום, מתיישבים מבריטניה בראשית ימי הביניים. קורנית ומאנית נכחדו כשפות אם (את הדוברים הילידים האחרונים מתארכים בדרך כלל ל-1777 ול-1974), וכיום מחיים אותן מחדש.

במפקד 2021 אמרו 538,000 בני אדם בוויילס (17.8 אחוז) שהם יודעים לדבר ולשית. ברפובליקה של אירלנד דיווחו במפקד 2022 1.87 מיליון בני אדם על ידיעה כלשהי של אירית, וכ-790,000 מהם אמרו שהם מדברים בה טוב מאוד או טוב. לפי סקר מ-2024 מדברים ברטונית כ-107,000 בני אדם (ב-2018 עוד כ-200,000), וגאלית סקוטית – כ-70,000, לפי מפקד 2022.