שפות העת העתיקה · סקירה
עץ המשפחה של הכתבים
מההירוגליפים המצריים אל האלפבית הלטיני, הכתב הערבי ודוואנגרי
הכתב הומצא באופן עצמאי רק פעמים ספורות: במסופוטמיה, במצרים (אולי בהשראת מסופוטמיה), בסין ובמסו-אמריקה. ועם זאת לרוב האלפביתים בעולם – הלטיני והקירילי, הכתב העברי והכתב הערבי, ולפי הדעה הרווחת גם כתבי הודו – יש אב קדמון אחד: סימנים שדוברי שפות שמיות שאלו מן ההירוגליפים המצריים באלף ה-2 לפנה״ס.
כמה פעמים הומצא הכתב?
כתב שמסוגל לרשום כל מה שאפשר לומר הומצא, לדעת רוב החוקרים, באופן עצמאי רק פעמים ספורות. העדויות הקדומות ביותר באות ממסופוטמיה, שבה הופיעו באורוק לוחות עם סימנים ציוריים בסביבות 3300–3100 לפנה״ס, וממצרים, שבה הכתב מופיע בסוף האלף ה-4 לפנה״ס; השאלה אם המצרים קיבלו את רעיון הכתב ממסופוטמיה לא הוכרעה. באופן בלתי תלוי בשתיהן נוצר הכתב הסיני, המתועד מהמאה ה-13 לפנה״ס, וכך גם כתבי מסו-אמריקה, שהידוע שבהם הוא כתב המאיה (מהמאה ה-3 לפנה״ס).
כתבה של התרבות ההרפאית בעמק האינדוס (בערך 2600–1900 לפנה״ס) טרם פוענח, ואין אפילו ודאות שהוא רשם שפה. כתבים אחרים נוצרו במקומות שבהם הכירו את הכתב מן השכנים: אימצו את הרעיון, אבל יצרו סימנים משלהם. לפי הדעה הרווחת, כך נוצר גם האלפבית הראשון. באלף ה-2 לפנה״ס בחרו דוברי שפות שמיות במצרים ובסיני כמה הירוגליפים מצריים, וכל אחד מהם שימש לכתיבת הצליל הראשון של שמו בלבד: הציור של ראש שור, בשמית ʾalp, ציין ʾ, ובית (bayt) ציין b. במישרין או בעקיפין, רוב האלפביתים בעולם נגזרים מן הכתב הזה.
משפחת האלפביתים
העץ מראה כיצד צמחו מן הסימנים המצריים האלפביתים של אירופה, המזרח התיכון, הודו ומרכז אסיה. קו רציף מציין מוצא מקובל. קו מקווקו מציין שהמוצא שנוי במחלוקת, או שהכתב קיבל מקודמו רק דגם או רעיון ולא את צורות האותיות. הסימנים ליד כל כתב הם דוגמה, בדרך כלל האותיות הראשונות שלו; התאריכים משוערים.
- הירוגליפים מצרייםסוף האלף ה-4 לפנה״ס – 394 לספירהסימנים למילים, לעיצורים ולדטרמינטיבים. ראש השור, הבית, המים והראש המוצגים כאן הם, לפי הדעה הרווחת, הדגמים של האותיות ʾalp, bet, mem ו-reš.
- הכתב הפרוטו-סינאי והפרוטו-כנעניבערך המאות ה-19–11 לפנה״סהאלפבית הקדום ביותר: סימנים שאולים מן ההירוגליפים, שכל אחד מהם רושם רק את העיצור הראשון של שמו. כתובות מסיני (סרביט אל-ח׳אדם), ממצרים (ואדי אל-חול) ומכנען; תיארוך הקדומה שבהן שנוי במחלוקת (בערך 1850 לפנה״ס, ויש המאחרים אותה עד 1550 לפנה״ס).
- אלפבית היתדות האוגריתיהמאות ה-14–13 לפנה״סכשלושים סימנים שהוטבעו בטין כמו כתב היתדות המסופוטמי. הצורות חדשות ברובן (מיעוט מן החוקרים רואה בהן אותיות פרוטו-כנעניות מעובדות), אבל סדר האותיות כמעט זהה לזה של האלפבית הפיניקי, כך שעקרון האלפבית בא מן המסורת השמית-מערבית. לוח אחד מתעד גם סדר שני (h, l, ḥ, m…), זה שמשמש את הכתב האתיופי.
- הכתב הדרום-ערבי הקדוםמסוף האלף ה-2 לפנה״ס (צורה בשלה בערך 800 לפנה״ס) ועד המאה ה-6 לספירההוא התפצל מן הכתב המוקדם (הפרוטו-כנעני) לפני שנוצר האלפבית הפיניקי, כנראה בסוף האלף ה-2 לפנה״ס; באיזו דרך – לא ברור. יש בו 29 עיצורים. הדוגמה ערוכה לפי הסדר השמי-דרומי h, l, ḥ, m, q.
- הכתב האתיופי (פידל)עם תנועות מהמאה ה-4 לספירהבתחילה עיצורים בלבד; בימי המלך עזנה במאה ה-4 נוספו סימני תנועה והכתב הפך לאבוגידה. בניגוד לדגם הדרום-ערבי שלו, הוא נכתב משמאל לימין. אמהרית ותיגרינית נכתבות בו עד היום.
- האלפבית הפיניקימבערך 1050 לפנה״ס22 אותיות לעיצורים בלבד, הנכתבות מימין לשמאל. סוחרים פיניקים הפיצו אותו ברחבי הים התיכון.
- הכתב העברי הקדוםמהמאות ה-10–9 לפנה״סצורה מקומית של הכתב הפיניקי, ששימשה לכתובות העבריות הקדומות ביותר; יוניקוד אינו מבחין בינו לבין הפיניקי. אצל היהודים הוא פינה את מקומו לכתב הארמי החל מהתקופה הפרסית.
- הכתב השומרוניבשימוש עד היוםצאצא ישיר של הכתב העברי הקדום. השומרונים כותבים בו את התורה שלהם עד היום.
- הכתב הארמימהמאה ה-8 לפנה״סהכתובות הארמיות הקדומות ביותר כתובות בכתב הפיניקי; צורות אותיות ייחודיות התפתחו עד המאה ה-8. ככתב המנהל של האימפריות האשורית, הבבלית והפרסית הוא התפשט ממצרים ועד הודו, והיה לאב הקדמון של רוב האלפביתים של אסיה.
- הכתב העברי המרובעמהמאה ה-3 לפנה״סהוא התפתח מן הכתב הארמי של המנהל הפרסי, שהיהודים אימצו במקום הכתב העברי הקדום. עברית ויידיש נכתבות בו.
- הכתב הנבטימהמאה ה-2 לפנה״סכתבם של הנבטים, שמרכזם היה בפטרה. צורתו הרהוטה הפכה בהדרגה לכתב הערבי.
- הכתב הערבימסוף העת העתיקה (המאות ה-4–6 לספירה)לפי הדעה הרווחת התפתח מן הכתב הנבטי, ולפי דעת מיעוט מן הכתב הסורי. עם האסלאם התפשט בחלקים גדולים של אסיה ואפריקה; כיום הוא האלפבית הנפוץ ביותר אחרי הלטיני.
- הכתב התדמוריהמאה ה-1 לפנה״ס – המאה ה-3 לספירהכתבה של עיר השיירות תדמור (פלמירה), הידוע מאלפי כתובות. הוא נכחד אחרי שהרומאים כבשו את העיר ב-272.
- הכתב הסורימהמאה ה-1 לספירהכתבה של הארמית הסורית, שפת הספרות והליטורגיה של הנוצרים במזרח התיכון. הוא בשימוש עד היום.
- כתבי הפהלווימהמאות ה-2–1 לפנה״סהכתבים של איראן הפרתית והסאסאנית. מילים רבות נכתבו בארמית אבל נקראו בפרסית (הטרוגרמות).
- הכתב האווסטימהמאות ה-5–6 לספירהנוצר בימי הסאסאנים על בסיס פהלווי הספרים, כדי להעלות על הכתב את כתבי הקודש של האווסטה. בניגוד לדגם שלו הוא רושם את התנועות במדויק; הדוגמה מציגה ארבע מהן.
- הכתב הסוגדיבערך 100–1200 לספירהכתבם של הסוחרים הסוגדים על דרך המשי במרכז אסיה.
- הכתב האויגורי הקדוםמהמאה ה-9 לספירהכתב סוגדי רהוט שעובד לשפות טורקיות ונכתב בטורים אנכיים.
- הכתב המונגולימהמאה ה-13 לספירהלפי המסורת עיבד אותו מן הכתב האויגורי הקדום טאטא-טונגה, סופר אויגורי שנפל בשבי ג׳ינגיס חאן. הוא משמש עד היום במונגוליה הפנימית; כך הגיע הענף הארמי עד סין.
- הכתב הטורקי העתיק (כתב אורחון)מהמאה ה-8 לספירהכתב רוני של הגקטורקים, הנכתב מימין לשמאל; גזירתו מן הכתב הסוגדי סבירה, אבל שנויה במחלוקת.
- חרושתיבערך המאה ה-3 לפנה״ס – המאה ה-3 לספירהכתבה של גנדהארה, שנגזר מן הכתב הארמי של המנהל הפרסי; כמו דגמו, הוא נכתב מימין לשמאל. הוא מצרף תנועות לעיצורים בעזרת סימנים, כמו ברהמי.
- ברהמימהמאה ה-3 לפנה״סהאב הקדמון של רוב הכתבים של דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רוב החוקרים סבורים שעוצב לפי דגם של כתב שמי, כנראה הארמי; אחרים טוענים שנוצר בהודו עצמה.
- דוואנגרימהמאה ה-8 לספירההתפתח דרך כתב גופטה וכתב נאגרי. הינדי, מראטהית, נפאלית וסנסקריט נכתבות בו.
- הכתב הטמיליטמיל-ברהמי מהמאה ה-3 לפנה״סמן הענף הדרומי של ברהמי. הכתובות הטמיליות הקדומות ביותר משתמשות בברהמי מעובד; צורות האותיות המודרניות התפתחו בימי הביניים.
- הכתב הטיבטימהמאה ה-7 לספירההמסורת הטיבטית מייחסת אותו לשר תונמי סמבהוטה בימי המלך סונגצן גמפו; לדעת החוקרים, דגמו היה כתב גופטה מאוחר מצפון הודו או מנפאל.
- האלפבית היוונימהמאה ה-8 לפנה״סהיוונים השתמשו באותיות פיניקיות של עיצורים שלא היו בשפתם (בעיקר עיצורים גרוניים) כדי לכתוב תנועות. התוצאה הייתה האלפבית הראשון שרושם באופן שיטתי גם עיצורים וגם תנועות.
- האלפבית האטרוסקי והאלפביתים האיטלקיים העתיקיםמבערך 700 לפנה״סהאטרוסקים קיבלו את האלפבית מיוונים מאובויה שהתיישבו באיטליה. לפי הדעה הרווחת, ממנו באו גם האלפביתים של שפות אחרות באיטליה, כמו אוסקית, אומברית וונטית.
- האלפבית הלטינימהמאות ה-7–6 לפנה״סלפי הדעה הרווחת מקורו באלפבית האטרוסקי. עם רומא, ואחר כך עם הכנסייה, התפשט ברחבי אירופה, וכיום הוא הכתב הנפוץ ביותר בעולם.
- אוגםמהמאה ה-4 לספירהכתב אירי של קווים וחריצים לאורך שפת אבן. צורותיו אינן באות משום כתב אחר; רוב החוקרים סבורים שמערך הצלילים שלו עוצב לפי האלפבית הלטיני, ואחרים מציעים את הרונות או את היוונית.
- רונותמהמאה ה-2 לספירההדגם היה אחד מן האלפביתים הצפון-איטלקיים או האלפבית הלטיני; איזה מהם – שנוי במחלוקת. הכתובות הוודאיות העתיקות ביותר באות מדנמרק ומצפון גרמניה. סדרת הרונות נקראת פותארק, על שם שש האותיות הראשונות שלה.
- האלפבית הגותיהמאות ה-4–6 לספירהיצר אותו הבישוף וולפילה לתרגום המקרא שלו, בעיקר מן האלפבית היווני, עם כמה אותיות מן הלטיני ואולי מן הרונות.
- האלפבית הקופטימהמאה ה-3 לספירההאלפבית היווני עם שש או שבע אותיות נוספות שנלקחו מן הכתב הדמוטי (למשל ϣ š, ϥ f), לצלילים מצריים שלא היו ביוונית.
- הכתב הגלגוליטיבערך 862–863יצר אותו קונסטנטינוס (קירילוס) לקראת השליחות למוראביה. הצורות ייחודיות, אבל לפי הדעה הרווחת כמחצית מן האותיות נגזרות מכתב יווני קטן (מינוסקולה) שעוצב מחדש בסגנון עיטורי; לגבי השאר הוצעה השפעה עברית או שומרונית.
- הכתב הקיריליסוף המאה ה-9 – תחילת המאה ה-10הוא נוצר בבולגריה מן האלפבית היווני. את האותיות לצלילים סלאביים שלא היו ביוונית (כמו Ж, Ш, Ц, Ч) לקחו, לפי הדעה הרווחת, מן הכתב הגלגוליטי.
- האלפבית הארמניבערך 405 לספירהיצר אותו מסרופ משטוץ. הדעה הרווחת היא שסדר האותיות שלו ורבות מצורות האותיות הולכים בעקבות האלפבית היווני; לסימנים לצלילים ארמניים שלא היו ביוונית יש מקורות אחרים.
- הכתב הגאורגיהכתובות הקדומות ביותר מהמאה ה-5 לספירהמוצאו שנוי במחלוקת: סדר האותיות וערכיהן המספריים תואמים את האלפבית היווני, אבל הצורות הן משלו. הכתובות המתוארכות הקדומות ביותר הן מהמאה ה-5 (ביר אל-קוט ליד בית לחם, בולניסי). הדוגמה כתובה בכתב העתיק אסומתוורולי.
העץ מפושט: כתבים השפיעו זה על זה גם מענף לענף, והחוקרים חלוקים בפרטים של מעברים רבים. כתבים מימי הביניים (כמו המונגולי) נכללו רק במקומות שבהם הם מראים עד כמה הרחיקו הענפים העתיקים.
כיצד האלפבית התפשט והשתנה
האלפביתים הראשונים רשמו עיצורים בלבד. לשפות שמיות זה הספיק, כי בהן משמעות המילה נשענת בעיקר על עיצורי השורש: העיצורים m-l-k נותנים בפיניקית mlk, בעברית מלך (melekh) ובערבית malik – כולן במשמעות "מלך". כתב כזה נקרא אבג׳ד. מאוחר יותר החלו לרמוז על התנועות באמצעות האותיות של העיצורים ʾ, h, w ו-y, ובעברית, בסורית ובערבית בסופו של דבר גם בנקודות ובקווים מעל האותיות ומתחתן.
כשהיוונים אימצו את הכתב הפיניקי במאה ה-8 לפנה״ס, הם השתמשו באותיות של עיצורים שלא היו ביוונית (בעיקר עיצורים גרוניים) כדי לכתוב תנועות: ʾalp הפכה לאלפא, ʿain לאומיקרון. כך נוצר אלפבית במובן הצר, שבו התנועות שוות במעמדן לעיצורים. מן האלפביתים היווניים המקומיים צמח האלפבית האטרוסקי, ודרכו הלטיני; בשלהי העת העתיקה ובראשית ימי הביניים שימש הכתב היווני מקור או דגם לכתב הגותי, הקופטי והארמני, לגלגוליטי ולקירילי.
מזרחה התפשט האלפבית בעיקר בצורתו הארמית. ארמית הייתה שפת המנהל באימפריות האשורית, הבבלית והפרסית, וכתבה אומץ ממצרים ועד הודו. בהודו נוצר סוג שלישי של כתב, האבוגידה: כל סימן עיצור נושא את התנועה a (𑀓 ka), ותנועות אחרות מצורפות אליו כסימנים (𑀓𑀺 ki). הכתב האתיופי פועל באופן דומה; הוא קיבל את סימני התנועה שלו במאה ה-4 לספירה, ואם הדבר קרה בהשפעת כתבי הודו – לא ידוע.
סדר האותיות התגלה כיציב להפליא. לוחות לימוד מאוגרית מהמאות ה-14–13 לפנה״ס מציגים כמעט אותו סדר כמו האלפבית הפיניקי, והוא שרד בקווים כלליים בכתב העברי, ביווני ובלטיני: A, B, G (בלטינית C), D… סדר עתיק שני, הפותח ב-h, l, ḥ, m, ממשיך לחיות בכתב האתיופי.
שורשים אחרים
כתב היתדות, הכתב הסיני וכתבי מסו-אמריקה (הידוע שבהם – כתב המאיה) נמנים, יחד עם ההירוגליפים המצריים, עם הכתבים שרוב החוקרים רואים בהם המצאות עצמאיות. ההירוגליפים האנטוליים והכתבים הכרתיים הופיעו בעולם שבו הכתב כבר היה קיים; ייתכן שהיה גירוי מבחוץ, אבל הסימנים שלהם הם משלהם. מן השורשים האלה צמחו בעיקר כתבים למילים ולהברות, וכולם, מלבד הכתב הסיני, נכחדו.
- כתב היתדותבערך 3300 לפנה״ס – המאה ה-1 לספירההוא נוצר באורוק מסימנים ציוריים על לוחות חשבונות. הסימנים רשמו מילים וגם הברות. הכתב נוצר ככל הנראה לשומרית (שפת הלוחות הקדומים ביותר שנויה במחלוקת), ומאוחר יותר התאימו אותו הסופרים לשפות רבות אחרות של המזרח הקרוב.
- כתב היתדות האכדימאמצע האלף ה-3 לפנה״סהאכדים אימצו את הסימנים השומריים וכתבו בהם מילים אכדיות הברה אחר הברה, לצד סימנים שומריים למילים שלמות. דוגמה: ההברות a, e, i, u.
- כתב היתדות החיתיבערך המאות ה-17–12 לפנה״סהחיתים קיבלו את כתב היתדות ממסופוטמיה של התקופה הבבלית העתיקה, כנראה דרך צפון סוריה. מלבד הברות חיתיות (דוגמה: a, ma, nu, za) השתמשו בשומרוגרמות ובאכדוגרמות.
- כתב היתדות העילמימסוף האלף ה-3 לפנה״סהעילמים אימצו את כתב היתדות האכדי. באימפריה הפרסית הוא שימש לרישומים מנהליים, כמו אלפי הלוחות מפרספוליס.
- כתב היתדות הפרסי העתיקהמאות ה-6–4 לפנה״סהוא נראה ככתב יתדות, אבל זו מערכת אחרת: 36 סימנים פונטיים שצורותיהם וערכיהם אינם באים מן הכתב הבבלי. רוב החוקרים רואים בו מערכת חדשה שנוצרה במכוון ולקחה מכתב היתדות רק את הרעיון ואת טכניקת היתדות; את המבנה הכמעט אלפביתי שלו מסבירים לעיתים קרובות בהשפעת הכתב הארמי כדגם.
- הירוגליפים אנטוליים (לוויים)בערך המאות ה-14–8 לפנה״סהכתב הציורי של אנטוליה עצמה, כחמש מאות סימנים למילים ולהברות, ששימש לכתיבת לווית. עם ההירוגליפים המצריים הוא חולק רק את השם. הסימן 𔐀 פירושו "אני".
- ליניארי אבערך 1800–1450 לפנה״סהכתב ההברתי של כרתים המינואית. אפשר להגות את הסימנים בקירוב על פי ליניארי ב, אבל השפה אינה ידועה. לצידו שימש בכרתים הכתב ההירוגליפי הכרתי.
- ליניארי בבערך 1450–1200 לפנה״ססופרים מיקניים התאימו את ליניארי א ליוונית. מייקל ונטריס פענח אותו ב-1952; הוא נעלם יחד עם הארמונות המיקניים. דוגמה: ההברות a, e, i, o, u.
- הכתב הקפריסאי-מינואיבערך המאות ה-16–11 לפנה״סכתבה של קפריסין בתקופת הברונזה, שטרם פוענח; ההשערה היא שנגזר מליניארי א.
- הכתב ההברתי הקפריסאיהמאות ה-11–4 לפנה״סיווני קפריסין כתבו בו יוונית זמן רב אחרי ששאר יוון עברה לאלפבית. הוא קרוב לליניארי ב, אבל אינו נגזר ממנו.
- הכתב הסינימהמאה ה-13 לפנה״סהעדויות הקדומות ביותר הן עצמות הניחוש מימי שושלת שאנג. זהו הכתב היחיד שהומצא באופן עצמאי ועדיין נמצא בשימוש. יפן, קוריאה ווייטנאם אימצו אותו, וביפן צמחו ממנו כתבי הקאנה ההברתיים.
- קאנה יפנית (היראגאנה וקאטאקאנה)מהמאה ה-9 לספירהכתבים הברתיים שנוצרו בפישוט סימנים סיניים ששימשו ביפנית לפי צלילם (man’yōgana).
- כתב המאיהמהמאה ה-3 לפנה״סלוגוגרמות וסימנים הברתיים. הוא שייך למסורת הכתב המסו-אמריקנית, הכוללת גם את הכתובות הזפוטקיות של אואחקה; הקשר בין כתבי מסו-אמריקה לא הוכרע. מלבד הספרות, הוא עדיין אינו נכלל ביוניקוד.
- כתב האינדוסבערך 2600–1900 לפנה״סכתובות קצרות, בעיקר על חותמות, בממוצע כחמישה סימנים. לא פוענח; אין אפילו ודאות שהן רושמות שפה. לא הוכח קשר לברהמי המאוחר. הוא אינו נכלל ביוניקוד.
- הכתב האצטקיהמאות ה-14–16 לספירהרישום ציורי ולוגוגרפי עם ראשיתה של כתיבה פונטית (רבוסים בשמות של מקומות ושל אנשים); אינו מקודד ביוניקוד.
- האנגול הקוריאני1443 (הוכרז ב-1446)כתב שנוצר ביוזמת המלך סג׳ונג; צורות העיצורים משקפות את מנח איברי הדיבור. סידור האותיות בגושי הברות מחקה את הסימנים הסיניים; השפעת כתב פאגס-פה המונגולי שנויה במחלוקת.
השורשים אינם מקושרים זה לזה, כי לא הוכח ביניהם קשר. ההירוגליפים המצריים עומדים בראש עץ המשפחה של האלפביתים שלמעלה.
מילה אחת, כתבים רבים: מלך
המילה "מלך" מופיעה בטקסטים של כמעט כל תרבות עתיקה, ולכן היא נוחה להשוואה בין כתבים. כשהיה לכתב סימן למילה שלמה, סופרים של שפות אחרות כתבו לעיתים קרובות גם הם את הסימן הזה וקראו אותו בשפתם. השורות מסודרות בקירוב לפי גיל העדויות.
| שפה (כתב) | בכתב | תעתיק | הערה |
|---|---|---|---|
| שומרית (כתב יתדות) | 𒈗 | lugal | מילולית "אדם גדול": lu₂ "אדם" ו-gal "גדול" |
| מצרית (הירוגליפים) | 𓇓𓏏𓈖 | nswt | צמח ה-sw נכתב ראשון, אבל המילה נקראת n-sw-t; בתואר nswt-bjtj "מלך מצרים העליונה והתחתונה" |
| אכדית (כתב יתדות) | 𒈗 | šarrum | אותו סימן שומרי LUGAL, הנקרא באכדית; את המילה אפשר היה גם לכתוב בהברות (šar-ru-um) |
| חיתית (כתב יתדות) | 𒈗 | ḫaššuš | שוב הסימן LUGAL כשומרוגרמה; ההגייה החיתית ידועה מכתיבים הברתיים נדירים יותר |
| יוונית מיקנית (ליניארי ב) | 𐀷𐀙𐀏 | wa-na-ka | wanax "שליט", ἄναξ של הומרוס; qa-si-re-u, האב הקדמון של basileus המאוחר, ציין רק נושא תפקיד מקומי |
| סינית עתיקה (הכתב הסיני) | 王 | wáng (הגייה מודרנית) | הסימן מופיע כבר על עצמות הניחוש; לפי דעה נפוצה הוא תיאר להב של גרזן, סמל של שלטון |
| פיניקית (האלפבית הפיניקי) | 𐤌𐤋𐤊 | mlk | עיצורים בלבד; את התנועות משלימים משפות קרובות (כנראה milk) |
| עברית (הכתב העברי) | מֶלֶךְ | melekh | הנקודות והקווים מתחת לאותיות הם סימני ניקוד, שנוספו רק מראשית ימי הביניים |
| ארמית (הכתב הארמי) | 𐡌𐡋𐡊𐡀 | malkā | הסיומת ā- (האות ʾ) משמשת כיידוע: "המלך" |
| פרסית עתיקה (כתב היתדות הפרסי העתיק) | 𐎧𐏁𐎠𐎹𐎰𐎡𐎹 | xšāyaθiya | בכתובות היא מוחלפת לעיתים בלוגוגרמה 𐏋. מן המילה xšāyaθiya נגזרה המילה המודרנית שאה |
| יוונית (האלפבית היווני) | βασιλεύς | basileús | אצל הומרוס עדיין לצד ἄναξ הקדומה ממנה |
| לטינית (האלפבית הלטיני) | REX | rēx | קרובה לסנסקריט rājan ולסיומת הקלטית -rīx בשמות כמו ורקינגטוריקס |
| סנסקריט (דוואנגרי) | राजन् | rājan | בנומינטיב rājā; בפרקריט המזרחית של צווי אשוקה lājā |
| פרסית תיכונה (כתב פהלווי) | 𐭬𐭫𐭪𐭠 | MLKA, נקרא šāh | מילה ארמית שנכתבה בטקסט פרסי אבל נקראה בפרסית (הטרוגרמה) |
| מאיה קלאסית (כתב המאיה) | (אינו ביוניקוד) | AJAW, a-ja-wa | "אדון, שליט"; מלכי התקופה הקלאסית נשאו את התואר kʼuhul ajaw, "אדון קדוש" |
| גותית (האלפבית הגותי) | 𐌸𐌹𐌿𐌳𐌰𐌽𐍃 | þiudans | מן þiuda "עם, אומה" |
| געז (הכתב האתיופי) | ንጉሥ | nəguś | ומכאן התואר האתיופי נגוס; כל סימן הוא הברה |
| ערבית (הכתב הערבי) | مَلِك | malik | אותו שורש שמי m-l-k כמו בפיניקית, בעברית ובארמית |
| נורדית עתיקה (דנית עתיקה) | ᚴᚢᚾᚢᚴᛦ | kunukʀ | konungr; כך מכנות אבני הרונות של ילינג (המאה ה-10) את המלכים גורם והרלד. בפותארק הצעיר לא היו רונות נפרדות ל-o ול-g |
| צ׳כית (האלפבית הלטיני) | král | – | מן השם Karl, על שם קרל הגדול (בפרוטו-סלאבית *korľь); לפולנית król ולרוסית король אותו מקור |
מקורות וקריאה נוספת
- Peter T. Daniels, William Bright (עורכים): The World's Writing Systems. Oxford University Press 1996.
- Stephen D. Houston (עורך): The First Writing. Script Invention as History and Process. Cambridge University Press 2004.
- Joseph Naveh: Early History of the Alphabet. An Introduction to West Semitic Epigraphy and Palaeography. Magnes Press, Jerusalem 1982.
- Andrew Robinson: The Story of Writing. Alphabets, Hieroglyphs and Pictograms. Thames & Hudson, מהדורה 2, 2007.
- Florian Coulmas: The Writing Systems of the World. Blackwell 1989.