הודו העתיקה

ערי עמק האינדוס

באגן האינדוס ויובליו, בפקיסטן ובצפון-מערב הודו של ימינו, עמדו באלף ה-3 לפנה״ס ערים עם רחובות סדירים, מערכות ניקוז ובתים מלבנים שרופות. מה שמכונה תרבות הרפה, על שם האתר הרפה, הייתה בשיאה בערך מ-2600 עד 1900 לפנה״ס. הערים הגדולות ביותר הידועות שלה היו מוהנג׳ו-דארו והרפה, וכן דולווירה שבגוג׳ראט של היום. היא סחרה עד מסופוטמיה, שם נמצאו גם חותמות שעליהם סימניה.

את חשיבותם של האתרים הכיר הסקר הארכאולוגי של הודו רק בשנות ה-20 של המאה ה-20. דאיה ראם סהני חפר בהרפה, ר. ד. בנרג׳י זיהה ב-1922–1923 את עתיקותה הרבה של מוהנג׳ו-דארו, והמנהל הכללי של הסקר, ג׳ון מרשל, הודיע בספטמבר 1924 בעיתון Illustrated London News על גילויה של תרבות לא ידועה.

כתובות שאיש אינו יכול לקרוא

מתרבות הרפה שרדו כארבעה עד חמישה אלפים חפצים נושאי כתובות. רובם חותמות מרובעים קטנים, 2–3 ס״מ לצלע, ועליהם בעל חיים, לרוב מה שמכונה חד-הקרן (כנראה שור המצויר בפרופיל), ומעליו כתובת קצרה. מזוהים כ-400 סימנים נבדלים (ממעט פחות מ-400 ועד יותר מ-600, תלוי ברשימת הסימנים), יותר מדי לכתב פונטי טהור, ולכן נהוג להניח שהשיטה הייתה לוגו-הברתית, עם סימנים למילים ולהברות. רוב הכתובות נקראות מימין לשמאל. המרשימה שבהן היא מדולווירה: עשרה סימנים גדולים מגבס, שהיו משובצים פעם בלוח עץ באורך של כ-3 מ׳, ונמצאו בחדר צדדי של השער הצפוני.

שלושה דברים עומדים בדרכו של הפענוח. הכתובות קצרות מאוד, כחמישה סימנים בממוצע. השפה שהן רושמות אינה ידועה: ההצעה הנפוצה ביותר היא שפה דראווידית קדומה (אסקו פרפולה, איראוואתם מהדבן והצוות הסובייטי של יורי קנורוזוב), אך הדבר לא הוכח. ואין כתובת דו-לשונית מן הסוג שפתח את ההירוגליפים המצריים. ב-2004 הלכו סטיב פרמר, ריצ׳רד ספרואט ומיכאל ויצל רחוק יותר וטענו שהסימנים אינם רושמים שפה כלל, אלא יוצרים מערכת סמלים לא-לשונית. פרפולה ואחרים דחו את טיעוניהם, אך הוויכוח לא הוכרע. כתב האינדוס אינו כלול ביוניקוד, ולכן הוא מוצג כאן רק בתצלומים.

הוודות: כתבי קודש בלי כתב

הצורה הקדומה ביותר של השפות ההודו-אריות היא הסנסקריט הוודית. החיבור העיקרי בה הוא הריגוודה, אוסף של 1,028 מזמורים בעשרה ספרים (maṇḍalas) ובהם כ-10,600 בתים. המזמורים מתוארכים בדרך כלל לשנים 1500–1000 לפנה״ס בקירוב; תיארוך מדויק יותר אינו אפשרי. העדות הכתובה הקדומה ביותר למילים הודו-אריות אינה באה מהודו אלא מן המזרח הקרוב, מממלכת מיטני (בערך 1450–1350 לפנה״ס): שמות מלכיה, מונחים מקצועיים של אילוף סוסים, ובאמנה מן המאה ה-14 לפנה״ס בין מלך חתי לשליט מיטני – האלים מיטרה, ורונה, אינדרה והנאסאטיה, שנקראו בה כעדים.

הטקסטים הוודיים נמסרו בעל-פה במשך מאות שנים, ממורה לתלמיד. הם נלמדו בעל-פה בכמה דרכים בעת ובעונה אחת: כדקלום רציף (saṃhitāpāṭha), מילה אחר מילה (padapāṭha) ובצירופים נוספים, כך ששגיאה בצורה אחת אפשר היה לגלות בהשוואה לצורה אחרת. שרדו לא רק המילים אלא גם הטעם הטונאלי, שהשפה המדוברת איבדה מזמן. מתי נכתבה הריגוודה לראשונה – אין זה ברור; לדברי מיכאל ויצל, כתבי היד הקדומים ביותר הידועים באים מנפאל ומתוארכים לסביבות 1040. שלושים כתבי יד של הריגוודה, השמורים במכון בהנדרקר לחקר המזרח בפונה, נכללו ב-2007 במרשם "זיכרון העולם" של אונסק״ו.

פאניני והשפה "המעודנת"

את הצורה הקלאסית של הסנסקריט קבע הדקדוק הנקרא Aṣṭādhyāyī ("שמונה פרקים"), פרי עטו של פאניני. לפי המסורת הוא בא משלאטורה שבגנדהארה, בצפון-מערב תת-היבשת. זמנו שנוי במחלוקת: ההערכות נעות בין המאה ה-6 למאה ה-4 לפנה״ס, וחוקרים רבים, על סמך המטבעות שהוא מזכיר, נוטים לאמצע המאה ה-4. ב-3,959 כללים תמציתיים (סוטרות) הוא מתאר את הצלילים, את צורות המילים ואת תצורת המילים של השפה בשיטתיות כזו, שיצירתו נמנית עם פסגות הבלשנות כולה; לאונרד בלומפילד שיבח במפורש את שיטותיו ונשען עליהן; עד כמה השפיע על פרדינן דה סוסיר – שנוי במחלוקת.

המילה סנסקריט, संस्कृत saṃskṛta, פירושה "מעודן, מלוטש", בניגוד ל-प्राकृत prākṛta, "טבעי, רגיל", הכינוי ללשון העם. במשך אלפיים שנה שימשה הסנסקריט שפת הדת, המדע והספרות, בדומה ללטינית באירופה.

ב-1786 אמר השופט והמזרחן ויליאם ג׳ונס לפני האגודה האסייתית בכלכותה שהסנסקריט קרובה כל כך ליוונית וללטינית, שכל השלוש "צמחו ממקור משותף כלשהו, שאולי אינו קיים עוד". אחרים הבחינו בדמיון לפניו, אבל הצהרתו נעשתה הידועה ביותר, והיא נתנה את הדחיפה לבלשנות ההשוואתית ולתיאור משפחת השפות ההודו-אירופית.

הפרקריטים: לשון היומיום

לצד הסנסקריט דיברו בני אדם בשפות הודו-אריות תיכונות, הידועות בשם הכולל פרקריטים. הן נבדלות מן הסנסקריט בשינויי צלילים סדירים: צירופי עיצורים פושטו או הפכו לעיצורים כפולים, כך ש-dharma בסנסקריט ("סדר, חוק, תורה") נעשית dhamma, karma נעשית kamma ו-sūtra נעשית sutta.

העדות הקדומה ביותר להודו-ארית התיכונה היא כתובות אשוקה מן המאה ה-3 לפנה״ס והשכבה הקדומה ביותר של הפאלי, שפת הקאנון הבודהיסטי של זרם התרוואדה, המשמשת עד היום כשפת קודש בסרי לנקה ובדרום-מזרח אסיה. הטקסטים הג׳ייניים הקדומים ביותר כתובים בארדהמגדהי, שירה לירית כמו Gāhā Sattasaī חוברה בפרקריט מהרשטרי, ובדרמה בסנסקריט מדברות הנשים והדמויות ממעמד נמוך בדרך כלל פרקריט. בצפון-מערב כתבו בגנדהארי. דרך שלב מאוחר הנקרא אפבהרמשה (Apabhraṃśa) הולידו הפרקריטים את השפות ההודו-אריות המודרניות, ובהן הינדי ואורדו, בנגלית, פנג׳אבי, מראטהית וגוג׳ראטית; כ-800 מיליון בני אדם מדברים היום בשפות הודו-אריות.

כתובות אשוקה

התיעודים הכתובים הקדומים ביותר של הודו שתיארוכם ודאי, אם מניחים בצד את סימני האינדוס, נחקקו בפקודת אשוקה לבית מאוריה, ששלט ברוב תת-היבשת בערך מ-268 עד 232 לפנה״ס. אחרי הכיבוש העקוב מדם של קלינגה פנה, כדבריו, אל הדהרמה ואל הבודהיזם, וציווה לחקוק יותר משלושים כתובות בסלעים ובעמודי אבן ברחבי ממלכתו. הוא קרא להן dhaṃma lipi, "כתובות הדהרמה". הן מעודדות התנהגות מוסרית, סובלנות בין הדתות ודאגה לבעלי חיים, והמלך מכנה בהן את עצמו Devānampiya Piyadasi, "אהוב האלים, המביט בעין טובה".

הכתובות כתובות בפרקריט, וברוב הממלכה בכתב ברהמי. הסופרים התאימו את הטקסט ללשון המקומית: בגרסאות המזרחיות, למשל, בא l במקום r (lājā במקום rājā, "מלך"). בצפון-מערב, בשהבאזגרהי ובמנסהרה שבפקיסטן של היום, אותם צווים כתובים בחרושתי, ובקנדהאר שבאפגניסטן של היום ציווה אשוקה לחקוק כתובות ביוונית ובארמית. ש"אהוב האלים" הוא אכן אשוקה אושר רק ב-1915, בזכות כתובת במאסקי שבדרום הודו המציינת גם את שמו.

ברהמי: עיצור עם a מובנה

כתב הברהמי נכתב משמאל לימין, והוא אבוגידה – כתב שבו כל סימן עיצור נושא גם את התנועה a: 𑀓 נקרא ka. כל תנועה אחרת מסומנת בקו או בוו המחוברים לעיצור (𑀓𑀺 ki, 𑀓𑀼 ku); סימני תנועה עצמאיים משמשים רק בתחילת מילה או אחרי תנועה אחרת. מקור הכתב שנוי במחלוקת. רוב החוקרים סבורים שהוא עוצב לפי דגם של כתב שמי, ככל הנראה הארמי, ואחרים טוענים למקור הודי; קשר עם כתב האינדוס, שהציעו כמה חוקרים, לא הוכח. כתובות הברהמי הקדומות ביותר שתיארוכן ודאי הן של אשוקה; חרסים ועליהם כמה אותיות ברהמי מאנורדהפורה שבסרי לנקה, המתוארכים למאות ה-6–4 לפנה״ס, נותרו שנויים במחלוקת.

במאות שלאחר מכן הוליד הברהמי את הרוב הגדול של כתבי דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. הענף הצפוני הוביל דרך כתב גופטה אל הנאגרי, המתועד מן המאה ה-7, והלאה אל הדוואנגרי, הנמצא בשימוש קבוע מן המאה ה-8, ובו נכתבות היום הינדי, מראטהית, נפאלית וסנסקריט. הענף הדרומי הוליד בין השאר את הכתבים הטמילי, הטלוגו והקאנדה, ונדד עם סוחרים ונזירים לדרום-מזרח אסיה, שם הוליד את הכתבים הקמרי, התאי, הלאי, הבורמזי והג׳אווני. גם הכתב הטיבטי נגזר מדגמים הודיים. כולם שומרים, במהותם, על העיקרון של הברהמי: עיצור נושא את התנועה a, ותנועות אחרות מתווספות כסימנים.

חרושתי: מימין לשמאל

בצפון-מערב תת-היבשת, בגנדהארה (צפון פקיסטן ומזרח אפגניסטן של היום), היה בשימוש כתב אחר: חרושתי. הוא נגזר מן הכתב הארמי שהיה בשימוש שם בימי האימפריה הפרסית האחמנית, וכמו הארמית נכתב מימין לשמאל. עם הברהמי, לעומת זאת, הוא חולק את עקרון התנועה המובנית a ואת סימני התנועות. צווי אשוקה בשהבאזגרהי ובמנסהרה כתובים בחרושתי, ובצו הסלע הראשון כתוב 𐨢𐨿𐨪𐨨 𐨡𐨁𐨤𐨁 (dhrama dipi) במקום dhaṃma lipi המזרחי. המילה dipi, "כתובת", זהה ל-dipi של הפרסית העתיקה בכתובת דריווש בבהיסתון; לפי דעה רווחת, גם lipi ההודית נשאלה מפרסית.

כתבי היד הבודהיסטיים הקדומים ביותר הידועים, ובה בעת כתבי היד הקדומים ביותר ששרדו מדרום אסיה, כתובים בחרושתי ובשפת הגנדהארי: מגילות מקליפת ליבנה מן המאה ה-1 לפנה״ס עד המאה ה-3 לספירה. קבוצה של כשמונים שברים שרכשה הספרייה הבריטית ב-1994 מתוארכת למחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה; המגילות נשמרו בכדי חרס, ומקורן כנראה בסביבת הדה שבמזרח אפגניסטן. בהודו יצא החרושתי משימוש בסביבות המאה ה-3 לספירה; בנאות המדבר של אגן טארים, כמו נייה וחוטן, הוא שרד זמן רב יותר.

הפענוח: מתנה בסאנצ׳י

ידיעת הברהמי אבדה במהלך ימי הביניים, משום שהכתבים שהתפתחו ממנו נראו שונים ממנו מאוד. במאה ה-19 עסקו בכתובות העתיקות חוקרי האגודה האסייתית של בנגל בכלכותה. הצעד המכריע בא ב-1837 ממזכיר האגודה, ג׳יימס פרינספ (1799–1840), פקיד במטבעה, שהתבסס על עבודתם של כריסטיאן לאסן, אדווין נוריס, הוראס היימן וילסון ואלכסנדר קנינגהם. הוא הבחין שכתובות תורמים קצרות רבות מן הסטופות בסאנצ׳י מסתיימות באותם שני סימנים, וניחש שפירושם dānaṃ, "מתנה". מכאן ומכתובות אחרות קבע את ערכי הסימנים, וקרא את צווי אשוקה על העמודים בדלהי ובאללהאבאד.

תחילה סבר פרינספ שהמלך המכנה את עצמו Devānampiya Piyadasi היה שליט של סרי לנקה; הוא זיהה אותו עם אשוקה על פי הכרוניקות הסרי-לנקיות בפאלי, שג׳ורג׳ טרנור הסב אליהן את תשומת לבו. את החרושתי פענחו באופן עצמאי פרינספ (1835), כריסטיאן לאסן (1838) ואחרים, על פי המטבעות הדו-לשוניים של המלכים ההודו-יווניים, שנשאו בפן אחד כיתוב יווני ובפן השני כיתוב בפרקריט בכתב חרושתי.

יווני שכתב בשפה הודית

עד כמה היה מגוון העולם הלשוני של צפון הודו מראה עמוד בבסנגר שליד וידישה, כ-11 ק״מ מסאנצ׳י. הוא הוצב סביב 113 לפנה״ס בידי הליודורוס בן דיון מטקסילה, שגרירו של המלך ההודו-יווני אנטיאלקידס אצל המלך בהגבהדרה. כתובתו אינה ביוונית אלא בפרקריט, בכתב ברהמי. בה מכנה הליודורוס את עצמו מאמין (bhāgavata) של האל וסודבה, שלו הקדיש את העמוד הזה כ"נס גרודה"; גרודה הוא הציפור האלוהית שעליה רוכב וישנו. כתובת קצרה יותר מתחתיה מונה שלוש מידות טובות המובילות לשמיים (איפוק, נדיבות וערנות), ותואמת פסוק מן המהאבהארטה.

אלכסנדר קנינגהם תיאר את העמוד כבר בשנות ה-70 של המאה ה-19, אבל הכתובת התגלתה רק ב-1909–1910 בידי צוות בראשות ה. ה. לייק, לאחר שהעמוד נוקה משכבה עבה של צבע אדום.

האפס והספרות ההודיות

גם הספרות שאנו כותבים היום באות מהודו. ספרות הברהמי מופיעות כבר בכתובות אשוקה, תחילה בלי אפס ובלי ערך מקום, עם סימנים נפרדים לעשרות ולמאות. מסביבות 600 לספירה מתחילות הכתובות להשתמש בשיטה עשרונית של ערך מקום, עם תשע ספרות ונקודה למקום ריק; במאה ה-7 תיאר האסטרונום ברהמגופטה חישוב עם האפס כמספר. הכתובת הקדומה ביותר שתיארוכה ודאי ובה סימן לאפס בהודו עצמה באה ממקדש צ׳אטורבהוג׳ בגוואליור ומתוארכת ל-876; בדרום-מזרח אסיה מתועדות נקודות לציון אפס בכתובות כבר ב-683 (קמבודיה, סומטרה). מתמטיקאים פרסים וערבים אימצו את השיטה מחכמי הודו; סביב 825 כתב אל-ח׳וארזמי חיבור על חישוב בספרות הודיות. לאונרדו פיבונאצ׳י הביא אותה לאירופה בספרו Liber Abaci (1202), והאירופים החלו לכנות את הספרות "ספרות ערביות".

מקום מיוחד שמור לכתב היד מבח׳שאלי: חיבור מתמטי על שבעים דפים מקליפת ליבנה, שאיכר חפר ב-1881 ליד הכפר בח׳שאלי, לא הרחק ממרדאן שבפקיסטן של היום. הוא כתוב בצורה מוקדמת של כתב השרדה, בשפה הקרובה לסנסקריט, ונקודה מציינת בו את האפס. ב-2017 הודיעה הספרייה הבודליאנית באוקספורד, שבה שמור כתב היד, כי בדיקת פחמן רדיואקטיבי תיארכה את אחד מדפיו למאות ה-3–4 לספירה, וכתב היד הוכתר כתיעוד הקדום ביותר של האפס. התיארוך זכה לביקורת מצד היסטוריונים של המתמטיקה (פלופקר, האיאשי ואחרים), וב-2024 מיקמה מעבדת אוקספורד עצמה, לאחר מדידות חדשות של חמישה דפים, ובהם זה שתוארך קודם למאות ה-3–4, את כתב היד בשנים 800–1100 בקירוב. לכן הוא כנראה אינו קדום מכתובת גוואליור.