שפות העת העתיקה
פרס העתיקה
איראן · מכורש הגדול ועד פרדוסי
את הפרסית אפשר לעקוב בכתב לאורך אלפיים וחמש מאות שנה: מכתובות היתדות של מלכי פרס, דרך הפרסית התיכונה של תבליטי הסלע הסאסאניים, ועד לפרסית של ימינו. ועם זאת, באימפריה האחמנית דיברו שפות רבות. פקידיה כתבו בעילמית ובארמית, ומלכיה חקקו את כתובותיהם שלוש פעמים – בפרסית עתיקה, בעילמית ובבבלית. הכתובות התלת-לשוניות האלה היו למפתח לפענוח כתב היתדות.
אימפריה של שפות רבות
האימפריה הפרסית של האחמנים קמה בסביבות 550 לפנה״ס, כאשר כורש השני הגדול, שליט פרסיס (היום מחוז פארס בדרום-מערב איראן), הביס את המדים. כורש כבש אחר כך את לודיה שבאסיה הקטנה, וב-539 לפנה״ס את בבל; בנו כנבוזי השני הוסיף את מצרים. בימי דריווש הראשון (מלך בשנים 522–486 לפנה״ס) השתרעה האימפריה ממצרים והים האגאי ועד עמק האינדוס, והייתה האימפריה הגדולה ביותר בזמנה.
לא הייתה לה שפת מדינה אחת. כתובות המלכים נחקקו בדרך כלל שלוש פעמים, בפרסית עתיקה, בעילמית ובבבלית, ובמצרים גם בהירוגליפים. המשרדים בלב פרס ניהלו את רישומיהם בעיקר בעילמית, והארמית שימשה שפת התקשורת הכתובה בין הפרובינציות. הפרסית עצמה, שפת בית המלוכה, נכתבה רק לעיתים רחוקות, וכמעט אך ורק על מונומנטים מלכותיים.
פרסית עתיקה
הפרסית העתיקה שייכת לענף האיראני של השפות ההודו-אירופיות. היא אחת משתי השפות האיראניות העתיקות שהותירו טקסטים רציפים (השנייה היא האווסטית), והיא קרובה מאוד לסנסקריט. דובריה קראו לה ariya, "ארית, איראנית"; גם שמה של איראן בא מאותה מילה. פרסית עתיקה, פרסית תיכונה ופרסית של ימינו הן שלושה שלבים של שפה אחת ויחידה.
הטקסטים בפרסית עתיקה מעטים. אלה בעיקר כתובות מלכותיות מימי דריווש הראשון ועד ארתחשסתא השלישי (המאות ה-6–4 לפנה״ס), שנמצאו באיראן, בעיראק, בטורקיה, בארמניה ובמצרים. הכתובות של האחמנים האחרונים שונות כל כך מלשונו של דריווש, שהן מתוארות כ"קדם-פרסית תיכונה". הפרסית העתיקה שאלה מילים רבות מהשפה המדית הקרובה לה, שלא נשתמרו ממנה טקסטים: "סוס" בפרסית עתיקה הוא asa, אבל בכתובות מופיעה גם הצורה המדית aspa.
בהיסתון: שלוש שפות על סלע אחד
דריווש הראשון עלה לשלטון ב-522 לפנה״ס בתוך המרידות שפרצו אחרי מותו של כנבוזי השני. לדבריו, הוא נלחם בשנה אחת תשעה-עשר קרבות נגד מנהיגים שהכריזו על עצמם כמלכים. את גרסתו לאירועים ציווה לחקוק במצוק הגיר בבהיסתון (היום ביסותון; באיראנית עתיקה *Bagastāna, ביוונית Bagistanon, "מקום האל/האלים"), כמאה מטרים מעל הדרך העתיקה מבבל לאקבטנה. מידות הכתובת כ-15 × 25 מטרים: הנוסח הפרסי העתיק מונה 414 שורות בחמישה טורים, הבבלי 112 שורות; הנוסח העילמי נחקק פעמיים, והעותק המאוחר שנשתמר ערוך בשלושה טורים.
הטקסט נועד להפצה ברחבי האימפריה. במצרים נמצא תרגום ארמי שלו על פפירוס מימי דריווש השני. לפענוח כתב היתדות הייתה לבהיסתון חשיבות דומה לזו של אבן הרוזטה להירוגליפים; כיצד העתיק אותה הנרי רולינסון וכיצד נקראה באמצעותה הבבלית – על כך מסופר בעמוד על מסופוטמיה.
adam Dārayavauš xšāyaθiya vazraka xšāyaθiya xšāyaθiyānām
- adam
- אני
- Dārayavauš
- דריווש
- xšāyaθiya
- מלך
- vazraka
- גדול
- xšāyaθiya xšāyaθiyānām
- מלך המלכים (-ānām = יחסת קניין ברבים)
אני (הוא) דריווש, המלך הגדול, מלך המלכים…כך נפתחת כתובת בהיסתון (DB I 1); הפרסית העתיקה אינה מבטאת כאן את הפועל "להיות". המילים מופרדות בסימן המלוכסן 𐏐. השם Dārayavauš מתפרש כ"המחזיק בטוב"; היוונים עשו ממנו Dareios. התואר "מלך המלכים" האריך ימים אחרי האימפריה באלף שנה: המלכים הסאסאניים קראו לעצמם šāhān šāh, ו-xšāyaθiya הפך ל-šāh.
כתב חדש לפרסית
הכתב הפרסי העתיק נראה כמו כתב היתדות המסופוטמי, אבל זו שיטה אחרת. הסימנים נחקקו באבן, ויש מהם רק כמה עשרות: 36 סימנים פונטיים, שמונה לוגוגרמות (סימנים למילים שלמות, שהשימוש בהם היה רשות), מפריד מילים מלוכסן וספרות. לא צורות הסימנים ולא ערכיהם נלקחו מהכתב הבבלי; רוב החוקרים רואים בכתב מערכת חדשה שנוצרה במכוון. הוא נכתב משמאל לימין.
מתי וביוזמת מי נוצר – שנוי במחלוקת. בבהיסתון (טור IV, שורות 88–92) אומר דריווש שציווה לעשות את הכתובת "בארית" (הנוסח נשתמר במלואו בגרסה העילמית); חוקרים רבים מבינים זאת כרמז ליצירת הכתב הפרסי, אך קשה לפרש את הקטע. כתובות קצרות בשמו של כורש השני בפסרגדה ובשמות אבותיו של דריווש מהמדאן נחשבות לרוב למאוחרות יותר, מימי דריווש. לפי דעה אחרת (רידיגר שמיט), העבודה על הכתב החלה כבר בימי כורש.
הכתב שימש כמעט רק לכתובות מלכותיות; המלך האחרון שהשתמש בו היה ארתחשסתא השלישי (המאה ה-4 לפנה״ס). מהמנהל היומיומי ידוע עד כה רק רישום בודד בפרסית עתיקה על לוח חרס מפרספוליס.
סימני הכתב הפרסי העתיק
- aתנועה; נכתב גם אחרי עיצור לסימון ā ארוכה
- iתנועה
- uתנועה
- ka
- xax כמו ב-loch הסקוטית
- ga
- ta
- θaθ כמו th באנגלית
- da
- diצורה נפרדת של d לפני i
- pa
- ba
- ma
- ya
- va
- ra
- ša
- XŠלוגוגרמה xšāyaθiya "מלך"
- AMלוגוגרמה Auramazdā
- \מפריד מילים
- 1ספרה
- 10ספרה
xa-ša-a-ya-θa-i-yaxšāyaθiya "מלך": הסימן xa מציין גם x בלי תנועה, ā ארוכה מסומנת בסימן a, והתנועה i בסימן i
יש 36 סימנים פונטיים: שלוש תנועות ו-33 סימנים לעיצור ותנועה. רק לחלק מהעיצורים (למשל d, m, v) יש צורות נפרדות לפני i או u; לשאר יש סימן אחד. הכתב אינו מבחין בין עיצור שאחריו a לבין עיצור בלי תנועה. הסימנים מוצגים בגופן Noto Sans Old Persian.
הפקידים כתבו בעילמית ובארמית
במרץ 1933 מצאו ארכאולוגים של אוניברסיטת שיקגו בראשות ארנסט הרצפלד עשרות אלפי לוחות חרס ושברים בשני חדרים בחומת הביצורים הצפון-מזרחית של פרספוליס. ארכיון הביצורים הזה מכסה את השנים 509–493 לפנה״ס (השנים ה-13 עד ה-28 למלכות דריווש) ומתעד אספקה של דגן, יין, בירה, פירות ובעלי חיים, וכן מנות מזון לפועלים, לכוהנים ולנוסעים. יותר מ-15,000 רישומים כתובים בעילמית, פחות מאלף בארמית, וכ-5,000 לוחות נושאים רק טביעות חותם; בנוסף נמצא לוח אחד ביוונית, אחד בפרסית עתיקה, אחד בבבלית ואחד בפריגית. ריצ׳רד הלוק פרסם ב-1969 2,087 לוחות עילמיים, והעבודה על הארכיון נמשכת.
לעילמית, שפתה של ממלכה עתיקה בדרום-מערב איראן, לא הוכחה קרבה לשום שפה ידועה. השמות והמילים האיראניים שמופיעים בלוחות העילמיים והארמיים הם מן המקורות העקיפים העשירים ביותר לפרסית עתיקה ולניבים איראניים עתיקים אחרים.
ברחבי האימפריה, לעומת זאת, הארמית הייתה שפת הכתב העיקרית. היא הפכה ללינגואה פרנקה כבר באימפריה האשורית, והאחמנים השתמשו בה בהתכתבות הרשמית ממצרים ועד בקטריה. רוב הטקסטים נשתמרו במצרים, למשל מהאי יב (אלפנטינה) שבנילוס, מקום מושבו של חיל מצב: חוזים, מכתבים וספרות, כמו סיפור אחיקר החכם.
פפירוסים ארמיים מיב
פרסית תיכונה והכתבים שנגזרו מהארמית
אלכסנדר מוקדון כבש את פרספוליס ב-330 לפנה״ס, וארמונותיה עלו באש; ארכיון הביצורים שרד מתחת לחומות שקרסו. אחרי יורשיו של אלכסנדר, הסלאוקים, שלטו באיראן הפרתים (הארשקים), ומ-224 לספירה הסאסאנים, שבאו – כמו האחמנים לפניהם – מפרסיס. שפת האימפריה שלהם הייתה הפרסית התיכונה, צאצא ישיר של הפרסית העתיקה עם דקדוק פשוט בהרבה.
בכתב היתדות כבר לא השתמשו. השפות האיראניות נכתבו בכתבים שנגזרו מהארמית, הידועים בשם הכולל פהלווי. מילים נפוצות רבות נכתבו בהם בארמית אך נקראו באיראנית: את המילה הארמית 𐡌𐡋𐡊𐡀 malkā, "מלך", כתבו הסאסאנים בכתובותיהם 𐭬𐭫𐭪𐭠 (MLKA), אבל הגו šāh; המילה ללחם נכתבה כארמית LḤMʾ ונקראה nān. מילים כאלה נקראות הטרוגרמות (בפרסית תיכונה huzwārišn), והן דומות לשומרוגרמות של האכדית והחיתית.
הכתובת הסאסאנית החשובה ביותר היא הדין וחשבון של שבור הראשון על מלחמותיו ברומא, על קירות מגדל כעבה-יה זרתשת בנקש-י רוסתם, שהתגלה ב-1936–1939. כמו בהיסתון, גם היא תלת-לשונית, אלא שהשפות שונות: פרסית תיכונה (35 שורות), פרתית (30 שורות) ויוונית (70 שורות). בין השאר טוען שבור ששבה במו ידיו את הקיסר ואלריאנוס.
האווסטה: כתבי קודש שהועלו על הכתב מאות שנים מאוחר יותר
האווסטה היא אוסף כתבי הקודש של הדת הזורואסטרית, שחוברו באווסטית, השפה האיראנית העתיקה השנייה. החלק העתיק ביותר שלה, הגאתות המיוחסות לזרתוסטרא עצמו, קרוב מאוד בלשונו לריגוודה ההודית. זמנן שנוי במחלוקת: המחקר הישן יותר הציב אותן במאה ה-6 לפנה״ס, ואילו היום רווחים תאריכים באלף ה-2 או בתחילת האלף ה-1 לפנה״ס.
הטקסטים נמסרו בעל פה במשך מאות שנים. הם הועלו על הכתב רק בימי הסאסאנים, כנראה במאה ה-5 או ה-6 לספירה, ולשם כך נוצר כתב מיוחד. הוא מבוסס על פהלווי של הספרים, אבל יש בו 53 סימנים, ובניגוד לפהלווי הוא מסמן את התנועות במדויק, כדי שאפשר יהיה לדקלם את כתבי הקודש נכון, כמו ב-𐬀𐬵𐬎𐬭𐬀 ahura, "אדון". הוא נכתב מימין לשמאל.
האווסטה הסאסאנית אבדה; שרדו רק החלקים ששימשו בפולחן, וכתב היד העתיק ביותר שבידינו הוא משנת 1323. את האווסטה הביא לידיעת אירופה אברהם הייסינת אנקטיל-דופרון, שהשיג כתבי יד מהפארסים, הזורואסטרים האיראנים של הודו, ופרסם ב-1771 תרגום לצרפתית.
פרסית חדשה בכתב הערבי
ב-651 נפלה האימפריה הסאסאנית בידי הצבאות הערביים, והערבית הפכה לשפת הדת והמנהל. הפרסית לא נעלמה. מהמאה ה-9 היא נכתבת בכתב הערבי, בתוספת אותיות לצלילים שאין בערבית (p, č, ž, g). היא שאלה מילים ערביות רבות – לפי הערכתו של ג׳ון ר׳ פרי, כחמישית מאוצר המילים היומיומי – אבל בדקדוק ובאוצר המילים הבסיסי היא ממשיכה את הפרסית התיכונה. כתב הפהלווי שרד רק בספרות הדתית הזורואסטרית.
השירה הפרסית החדשה קמה בחצרות של שושלות איראניות במאות ה-9 וה-10. בין 977 ל-1010 עיבד פרדוסי מהעיר טוס את תולדות מלכי איראן לשירה – השאהנאמה, "ספר המלכים", אפוס של יותר מ-50,000 בתים. הוא נשען על גרסת פרוזה שהייתה ברובה תרגום של הכרוניקה הפרסית התיכונה ח׳ודאי-נאמג מהתקופה הסאסאנית. מאז הפכה הפרסית לשפת התרבות והשלטון מאנטוליה ועד הודו. היום מדברים בה כ-130 מיליון בני אדם; באיראן (פארסי) ובאפגניסטן (דרי) היא נכתבת בכתב הערבי, ובטג׳יקיסטן בכתב הקירילי.
ספר המלכים
שפה אחת, אלפיים וחמש מאות שנה
מילים מהכתובות הפרסיות העתיקות וצורותיהן בפרסית התיכונה והחדשה. חלקן מראות גם את קרבתן ההודו-אירופית לאנגלית או ללטינית:
| פרסית עתיקה | פרסית תיכונה ← חדשה | משמעות |
|---|---|---|
| brātā | brād(ar) → barādar | אח (מאותו מקור כמו brother באנגלית) |
| pitā | pidar → pedar | אב (מאותו מקור כמו father באנגלית) |
| nāma | nām → nām | שם (מאותו מקור כמו name באנגלית) |
| māha | māh → māh | ירח, חודש (מאותו מקור כמו moon ו-month באנגלית) |
| martiya | mard → mard | אדם, גבר; במקור "בן תמותה" (השוו mors, "מוות", בלטינית) |
| xšāyaθiya | šāh → šāh | מלך |
| vazraka | wuzurg → bozorg | גדול |
| dasta | dast → dast | יד |
| drauga | drōw → dorūġ | שקר; בכתובת בהיסתון המורדים "שיקרו" |
| asa | asp → asb (מהמדית aspa) | סוס |
הפענוח מהצד הפרסי
אירופה הכירה את כתובות היתדות של פרספוליס כבר מהמאה ה-17. העתקים נאמנים פרסמו ז׳אן שרדן (1711) וקרסטן ניבור, שביקר בפרספוליס ב-1765 (העתקיו פורסמו ב-1778) והבחין בכתובות בשלושה כתבים שונים. הפשוט שבהם, בן כמה עשרות סימנים, היה הפרסית העתיקה.
ב-1802 שיער פרידריך מינטר שקבוצת סימנים החוזרת לעיתים קרובות פירושה "מלך". באותה שנה הודיע גאורג פרידריך גרוטפנד, מורה בגטינגן, שמצא בכתובות את שמותיהם של דריווש, של אביו היסטספס ושל בנו חשיארש. הוא הניח שהכתובות האחמניות בנויות כמו אלה של המלכים הסאסאניים ("X, המלך הגדול, מלך המלכים, בנו של Y"), שאותן קרא קודם לכן אנטואן איזק סילבסטר דה סאסי. הוא זיהה נכון את ערכיהם של שמונה סימנים בלבד, והחוקרים דחו את עבודתו. האישור הגיע ב-1823, כאשר שמפוליון קרא כתובת הירוגליפית עם שמו של חשיארש על כלי בהט, ואנטואן-ז׳אן סן-מרטן הראה שהנוסח שלה בכתב היתדות מכיל את אותן מילים.
את הפענוח השלימו אז׳ן בירנוף, כריסטיאן לאסן והנרי רולינסון, שפרסם ב-1846–1847 את הנוסח הפרסי העתיק המלא של כתובת בהיסתון. הפרסית העתיקה הפכה אז למפתח לנוסחים העילמי והבבלי, וכך לכתב היתדות כולו.
ציר זמן
- בערך 550 לפנה״סכורש השני מביס את המדים; נוסדת האימפריה האחמנית.
- 539 לפנה״סכורש כובש את בבל; גליל כורש.
- 522 לפנה״סדריווש הראשון עולה לכס המלוכה; זמן קצר אחר כך הוא מצווה לחקוק את כתובת בהיסתון.
- 509–493 לפנה״סהלוחות העילמיים והארמיים של ארכיון הביצורים בפרספוליס.
- המאה ה-5 לפנה״סהפפירוסים הארמיים מיב.
- 330 לפנה״סאלכסנדר מוקדון שורף את פרספוליס; קץ האימפריה האחמנית.
- 224 לספירההסאסאנים עולים לשלטון; הפרסית התיכונה היא שפת המדינה.
- אחרי 260הכתובת התלת-לשונית של שבור על כעבה-יה זרתשת.
- בערך המאות ה-5–6נוצר הכתב האווסטי והאווסטה מועלית על הכתב.
- 651נפילת האימפריה הסאסאנית אחרי הכיבוש הערבי.
- המאה ה-9פרסית חדשה בכתב הערבי.
- 1010פרדוסי משלים את השאהנאמה.
- 1323כתב היד העתיק ביותר של האווסטה שנשתמר.
- 1802גרוטפנד קורא את שמות המלכים האחמנים.
- 1847רולינסון מפרסם את הנוסח הפרסי העתיק של בהיסתון.
- 1933גילוי ארכיון הביצורים של פרספוליס.
שפות איראניות על הגלובוס
הקישו על שפה כדי להציג אותה על הגלובוס:
מקורות וקריאה נוספת
- Roland G. Kent: Old Persian. Grammar, Texts, Lexicon. American Oriental Society, מהדורה 2, 1953.
- Rüdiger Schmitt: Die altpersischen Inschriften der Achaimeniden. Reichert, 2009.
- Pierre Briant: From Cyrus to Alexander. A History of the Persian Empire. Eisenbrauns, 2002.
- Amélie Kuhrt: The Persian Empire. A Corpus of Sources from the Achaemenid Period. Routledge, 2007.
- Glottolog 5 (השפות והסיווג שלהן).