סין העתיקה

בירת שאנג האחרונה

העדויות הממשיות הקדומות ביותר לכתב הסיני מגיעות משושלת שאנג (商), שלפי התיארוך המודרני המקובל שלטה באגן הנהר הצהוב מבערך 1600 עד 1046 לפנה״ס. מושבה האחרון היה העיר ששרידיה נקראים כיום יינשו (殷墟, "חורבות יין"), ליד אניאנג שבמחוז חנאן. כתובות שאנג עצמן קוראות למדינה שאנג ולבירתה "היישוב הגדול שאנג" (大邑商); השם יין הוצמד להן רק בימי שושלת ג׳ואו, שבאה אחריה.

העיר שימשה בירה בתקופת שאנג המאוחרת (בערך 1250–1046 לפנה״ס), תחת שנים-עשר מלכים; לכל המאוחר בימי המלך וו דינג היא כבר מילאה את התפקיד הזה בבירור. על פני כ-30 קמ״ר חשפו ארכאולוגים יסודות של ארמונות ומקדשים, קברי מלכים, בתי מלאכה לברונזה ולעצם, קבורות של מרכבות ויותר ממאה אלף עצמות אורקל. קברה של פו האו, אשת וו דינג ומפקדת צבא, שנמצא ב-1976, הוא הקבר היחיד של בן משפחת המלוכה של שאנג שנמצא בלי שנשדד. אחרי נפילת שאנג, שמתוארכת בדרך כלל ל-1046 לפנה״ס, הפכה העיר לחורבה. יינשו נמנית עם אתרי המורשת העולמית של אונסק״ו מאז 2006.

ניבוי באש

עצמות אורקל (בסינית jiagu 甲骨, "שריונות ועצמות") הן ברובן שריוני בטן של צבים (החלק השטוח התחתון של השריון) ועצמות שכם של שוורים, שבהן השתמשו מגידי העתידות של שאנג לפירומנטיה, ניבוי באמצעות אש. הם קדחו או חצבו סדרת שקעים בעצם או בשריון שהוחלקו, והפעילו עליהם חום עז עד שהצד הקדמי נסדק, בערך בצורת הסימן 卜 "לנבא" (כיום bǔ). הסימן מתאר כנראה סדק כזה; ייתכן שהגייתו בסינית העתיקה, ‎*pˤok לפי בקסטר וסגאר, חיקתה את קול הסדיקה.

מגידי העתידות הפנו שאלות לאבות הקדמונים ולאלים על מזג האוויר, על היבולים, על מסעות מלחמה, על הקמת יישובים, על לידות ומחלות במשפחת המלוכה או על קורבנות. את השאלה חרטו בעצם, לפעמים יחד עם התחזית של המלך, ובמקרים נדירים גם עם מה שקרה בפועל. רשומה שלמה היא דבר נדיר: רוב הכתובות מציינות רק את התאריך, את שם המגיד ואת הנושא. הימים נמנו במחזור של שישים ימים, שצירף עשרה "גזעים שמימיים" ושנים-עשר "ענפים ארציים". עצמות משומשות נקברו בבורות, לפעמים במאות ובאלפים; בבור שנחשף ב-1936 היו יותר מ-17,000 פריטים.

ההערכות לגבי המספר הכולל משתנות: ספירות ישנות יותר מגיעות לכ-130,000 עד יותר מ-150,000 פריטים כתובים, והסקר העדכני ביותר (גה ליאנג 2019, בגרסה מתוקנת מ-2025) – לכ-160,000, השמורים באוספים בסין ובעוד יותר מתריסר מדינות. הכתובות העתיקות ביותר מתוארכות לימי המלך וו דינג. משך שלטונו שנוי במחלוקת, אבל תיארוך פחמן רדיואקטיבי של 26 עצמות מימיו נותן 1254–1197 לפנה״ס. לכן ראשית הטקסטים הסיניים הרציפים ממוקמת בדרך כלל בסביבות 1250 עד 1200 לפנה״ס.

מתרופה להיסטוריה

הביקוש של אספנים עורר גלים של חפירות לא חוקיות, ועשרות אלפי פריטים יצאו מאזור אניאנג. מקור "עצמות הדרקון" אותר בכפר שיאוטון שמחוץ לאניאנג, וב-1910 זיהה אותו החוקר לואו ג׳ן-יו כמקום הבירה האחרונה של שאנג; המיסיונר הקנדי ג׳יימס מנזיס הגיע לאותה מסקנה. ב-1917 שחזר ואנג גואו-ויי את שמות מלכי שאנג מתוך כתובות האורקל והראה שסדרם תואם את הרשימה ב"רשומות ההיסטוריון הגדול" (שי-ג׳י) של סה-מא צ׳יין. שושלת שאנג, שבקיומה ההיסטורי הטילו אז ספק כמה חוקרים, הפכה להיסטוריה מתועדת.

את החפירות השיטתיות ביינשו התחיל ב-1928 המכון להיסטוריה ולפילולוגיה של אקדמיה סיניקה; בשנים 1929–1937 עמד בראשן הארכאולוג לי ג׳י, ומאז 1950 ממשיך בהן המכון לארכאולוגיה, שנוסד באותה שנה במסגרת האקדמיה הסינית למדעים ומאז 1977 הוא חלק מהאקדמיה הסינית למדעי החברה. דונג דזואו-בין חילק את הכתובות לחמש תקופות לפי המגידים, וכך אפשר לתארך אותן. המיסיונר האמריקאי פרנק ה׳ צ׳לפנט כינה את הכתב ב-1906 "inscriptions upon bone and tortoise shell". השם הסיני jiaguwen (甲骨文) מתועד לראשונה ב-1921, במאמר של ההיסטוריון לו מאו-דה, והיה לשם המקובל בשנות ה-30.

סימנים ששרדו שלושה אלפי שנים

לפי האגדה המציא את הכתב צאנג-ג׳יה, ההיסטוריון של הקיסר הצהוב המיתי; מסופר שהיו לו ארבע עיניים, וכשיצר את הסימנים בכו האלים והרוחות והשמיים המטירו דוחן. ההיסטוריה המתועדת של הכתב מתחילה בעצמות האורקל. הכתב שעליהן כבר מפותח לגמרי ומתעד לשון רציפה, ולכן עברה עליו בוודאי התפתחות ארוכה, אולי של כמה מאות שנים. עם זאת, עדויות קדומות יותר לא נמצאו: סימנים על כלי חרס ועל עצמות מהתקופה הנאוליתית בדרך כלל אינם מופיעים ברצפים, ולא הוכח שום קשר בינם לבין כתב שאנג.

הכתב הסיני הוא לוגוגרפי: סימן כותב מילה, או ליתר דיוק מורפמה, שבסינית העתיקה הייתה בדרך כלל הברה אחת. כבר על העצמות מופיעים זה לצד זה סימנים ציוריים, סימנים שנשאלו למילים שנשמעו דומה, וסימנים מורכבים שיש בהם רכיב משמעות ורכיב צליל. ניתוח אחד של סימני עצמות האורקל מונה כ-23% פיקטוגרמות, 32% צירופי משמעות, 11% שאילות צליליות ו-27% צירופי משמעות וצליל. הכתב עוד לא היה אחיד: אותו סימן יכול היה להיכתב הפוך, מסובב ב-90° או ברכיבים שונים.

על העצמות מבחינים בכ-4,000 עד 5,000 סימנים שונים. לפי הערכות שונות פוענחו בין רבע לשליש מהם, בערך 1,000–1,500, ועל כמה מאות נוספים הדיון עוד נמשך. ובכל זאת, הסימנים המפוענחים מכסים חלק ניכר מאוצר המילים הבסיסי של הסינית המודרנית: הכתב שהתפתח מהם נמצא מאז בשימוש רצוף. בני שאנג כתבו גם במכחול ובדיו, כנראה בעיקר על צרורות של לוחיות במבוק, כפי שמרמזים הסימנים 冊 "צרור לוחיות" ו-聿 "יד האוחזת מכחול", אף שצרורות כאלה לא שרדו מאותה תקופה. מכאן כנראה גם מקורה של הכתיבה בטורים מלמעלה למטה.

כתובות בברונזה

מלבד העצמות הותירו בני שאנג, ואחריהם בני ג׳ואו, כתב על כלי ברונזה פולחניים: קדרות דינג, פעמונים ועוד. כתובות הברונזה (jinwen 金文, "כתב על מתכת") נחרטו בתחילה בתבנית החרס ונוצקו יחד עם הכלי; מאוחר יותר נחקקו גם בברונזה המוגמרת. על כ-12,000 כלי ברונזה ששרדו יש כתובות. כתובות שאנג קצרות, מסימן אחד עד שישה ולכל היותר ארבעים, ולעיתים קרובות הן מציינות רק את שם השבט ואת האב הקדמון שלכבודו הוקדש הכלי. בימי ג׳ואו המערבית (בערך 1046–771 לפנה״ס) מאה סימנים ויותר הם דבר שכיח: הכתובות מתעדות מינויים למשרות, מתנות מהמלך ומסעות מלחמה. צורות הסימנים ציוריות יותר מאשר על העצמות, כי בטין רך קל יותר לכתוב מאשר בעצם קשה.

הכתובת הארוכה ביותר הידועה נמצאת על המאו גונג דינג (毛公鼎) מימי המלך שואן: 500 סימנים ב-32 שורות אנכיות לפי מוזיאון הארמון הלאומי (צ׳יו שי-גואי מונה 498). בכתובת מטיל המלך על הדוכס ממאו לשרת בנאמנות, נזכר כיצד מייסדי השושלת, ון ו-וו, קיבלו את מנדט השמיים, ומונה מתנות נדיבות; הדוכס חותם בדברי תודה ומקדיש את הקדרה לצאצאיו. הכלי נמצא ב-1843 בנפת צ׳ישאן שבשאאנשי, עבר מיד ליד, הועבר לטייוואן ב-1949 ונמצא כיום במוזיאון הארמון הלאומי בטאיפיי.

מתקופת האביב והסתיו (המאות ה-8–5 לפנה״ס) התפתח הכתב באופן שונה בכל מדינה, כך שבתקופת המדינות הלוחמות נבדלו בבירור הצורות שבשימוש בצ׳ו, בצ׳ין ובמזרח.

ספרים מבמבוק

חומר הכתיבה העיקרי בסין הקדומה היה רצועות צרות של במבוק או עץ, שעליהן כתבו במכחול וקשרו אותן יחד בחוטים. מלפני תקופת המדינות הלוחמות (475–221 לפנה״ס) לא שרדה אף רצועה; הקדומות הידועות באות מקברים מאותה תקופה.

באוקטובר 1993 נמצאו כ-800 לוחיות במבוק בקבר מס׳ 1 בגואודיאן ליד ג׳ינגמן שבמחוז חוביי, לא הרחק מיינג, בירת מדינת צ׳ו. הקבר מתוארך לסביבות 300 לפנה״ס. בין הטקסטים, הכתובים בכתב של צ׳ו, נמצאים כתבי היד הקדומים ביותר הידועים של חלקים מהטאו טה צ׳ינג וכמה חיבורים פילוסופיים שלא היו ידועים קודם.

בדצמבר 1975 נמצאו בקבר מס׳ 11 בשווייהודי שבנפת יונמנג כ-1,155 לוחיות, שהוטמנו בסביבות 217 לפנה״ס. הן נכתבו בידי סופר של צ׳ין ומכילות חוקים, תקנות מנהליות ומדריכים של מדינת צ׳ין. הכתב שלהן כבר זוויתי וישר יותר מכתב החותמות, והוא נחשב לצורה מוקדמת של כתב הפקידים.

אימפריה אחת, כתב אחד

ב-221 לפנה״ס כבש מלך צ׳ין את האחרונה מבין המדינות היריבות ונטל את התואר "הקיסר הראשון", צ׳ין שי חואנג. יחד עם הקנצלר שלו לי סה איחד את החוקים, את המידות והמשקלות, את רוחב הסרנים של העגלות, את המטבעות ואת הכתב. הם הכריזו כתקן הקיסרי על כתב החותמות הקטן (xiaozhuan 小篆), שהתפתח בצ׳ין מהכתב של ג׳ואו; לי סה ביטל את רוב הצורות החלופיות של הסימנים ואסר על הכתבים המקומיים של המדינות שנכבשו. יש חוקרים הטוענים שהמגמה לעבר צורות אחידות כבר הייתה בעיצומה, ולי סה רק השלים אותה. לפי פרשנים סינים הוא גם חיבר ספר לימוד של סימנים, ה-Cangjiepian; בנוסחו מתקופת האן, שאוחד עם שני ספרי לימוד אחרים מימי צ׳ין, היו בו כ-3,300 סימנים, והוא שרד רק בחלקו.

לפי המסורת, החל מ-213 לפנה״ס ציווה הקיסר, בעצת לי סה, לשרוף את רוב הספרים, והניח רק לחיבורים על אסטרולוגיה, חקלאות, רפואה וניחוש עתידות ועל ההיסטוריה של צ׳ין. האימפריה עצמה הגיעה לקצה ב-206 לפנה״ס, אבל הכתב המאוחד האריך ימים אחריה.

כתב הפקידים

לצד כתב החותמות הרשמי כתבו במדינת צ׳ין גם בצורות עממיות וזוויתיות יותר. מהן התפתח כתב הפקידים (lishu 隸書): הקווים המעוגלים התפרקו למשיכות ישרות, והאופי הציורי של הסימנים דהה. מקורות מתקופת האן ייחסו את המצאתו לפקידי צ׳ין או לפקיד בית סוהר בשם צ׳נג מיאו, אך כיום סבורים שהוא התפתח בהדרגה בתקופת המדינות הלוחמות; הלוחיות משווייהודי מראות צורה מוקדמת שלו. בימי שושלת האן (202 לפנה״ס – 220 לספירה) הוא נעשה לכתב העיקרי, ועד סוף האן המזרחית הבשיל לסגנון bafen, עם סימנים רחבים ונמוכים ומשיכות גליות שמתרוממות בסופן.

מכתב הפקידים התפתחו מאוחר יותר הכתב החצי-רהוט והכתב התקני (kaishu 楷書), שבו מדפיסים וכותבים עד היום. כך טשטש כתב הפקידים את המקור הציורי של הסימנים, וצורותיו כבר קרובות לצורות של ימינו.

בין 175 ל-183 לספירה, בעקבות עצומה של המלומד צאי יונג ואחרים, ציוותה החצר הקיסרית לחקוק את הקלאסיקות הקונפוציאניות על 46 סטלות אבן שהוצבו באקדמיה הקיסרית בלואויאנג, כדי שאי אפשר יהיה עוד לשנות את הטקסטים. על הסטלות היו כ-200,000 סימנים; גובה כל אחת כ-2.5 מ׳ ורוחבה כמטר, והן נשאו את שבע הקלאסיקות שהוכרו אז, ובהן ספר התמורות, ספר השירים והאנלקטים. אחרי נפילת האן הן נהרסו ברובן; שרדו רק שברים.

שישה סוגי סימנים

בסביבות 100 לספירה השלים המלומד שו שן את המילון שואו-ון ג׳יה-דזה (說文解字, לפי הפירוש המסורתי "הסבר הסימנים הפשוטים וניתוח הסימנים המורכבים"); בנו הגיש אותו לחצר ב-121. לפי אחרית הדבר יש בו 9,353 ערכים ו-1,163 צורות חלופיות, וכל ערך מובא בכתב החותמות הקטן. זה היה המילון הראשון שסידר את הסימנים בחטיבות לפי רכיב משותף, מה שמכונה רדיקלים; שו שן הגדיר 540 כאלה, מ-一 "אחד" ועד 亥 (האחרון בענפים הארציים).

באחרית הדבר היה שו שן הראשון שהגדיר והדגים את "ששת העקרונות" (liushu 六書), שלפיהם המסורת ממיינת את הסימנים: ציורים של דברים (xiangxing 象形, כמו 日 ו-月), סימנים מורים לרעיונות מופשטים (zhishi 指事, כמו מספרים הנכתבים בקווים, או הסימנים של "מעל" ושל "מתחת", המסומנים מעל קו ומתחתיו), צירופי משמעות (huiyi 會意, כמו 看 "להביט", יד מעל עין), צירופי משמעות וצליל (xingsheng 形聲), מה שמכונה קרובים נגזרים (zhuanzhu 轉注, הקבוצה המובנת פחות מכולן) ושאילות (jiajie 假借). 來 הוא שאילה: ציור החיטה החל לשמש למילה "לבוא" משום שהמילים נשמעו דומה, ולחיטה נוצר סימן חדש, 麥.

לצירופי משמעות וצליל יש רכיב משמעות, המציין את התחום הסמנטי, ורכיב צליל, שנשמע כמו המילה הנכתבת; שו שן מתאר אותם בנוסחה "מן X, צליל Y". הם רוב הסימנים: ניתוח אחד של 3,500 סימנים נפוצים בסינית המודרנית מוצא שהם כ-58% מהם, ואילו על עצמות האורקל היו כרבע. שו שן לא הכיר את עצמות האורקל ולא את רוב כלי הברונזה, והמחקר המאוחר תיקן רבים מניתוחיו. המהדורה הנקראת ביותר כיום היא הנוסח המבואר של דואן יו-צאי משנת 1815.

סינית עתיקה והלשון הקלאסית

השפה של הכתובות מימי שאנג ועד בערך שושלת האן נקראת סינית עתיקה. הדעה הרווחת משייכת אותה למשפחה הסינו-טיבטית, יחד עם טיבטית, בורמזית ושפות רבות בהימלאיה ובדרום-מזרח אסיה. המילים היו ברובן חד-הברתיות; ויליאם בקסטר ולורן סגאר מציעים שלחלקן הייתה הברה משנית קצרה לפני ההברה המלאה, כמו בקמרית של ימינו. רוב השחזורים האחרונים מתארים את הסינית העתיקה כשפה ללא טונים: אלה התפתחו מאוחר יותר מעיצורים בסוף ההברה.

מאחר שהסימנים אינם מתעדים את ההגייה במישרין, יש לשחזר אותה. נקודת המוצא היא מילון החרוזים צ׳יה-יון משנת 601 לספירה, המשקף את הסינית התיכונה; את הקטגוריות שלו משווים לחרוזים של ספר השירים (שי-ג׳ינג, ראשית האלף ה-1 לפנה״ס) ולרכיבי הצליל של הסימנים. השחזורים נבדלים בפרטים ונשארים בגדר השערות; מסמנים אותם בכוכבית, כמו 來 ‎*mə.rˤək "לבוא" ו-麥 ‎*mˤrˤək "חיטה" אצל בקסטר וסגאר (2014).

מהשפה של טקסטים מסוף ימי ג׳ואו ומימי האן צמחה הסינית הקלאסית (wenyan 文言). כתבו בה במשך אלפיים שנה, גם כשהסינית המדוברת התרחקה ממנה יותר ויותר. מהמאה ה-2 לספירה התפשטה לווייטנאם, לקוריאה, ליפן ולאיי ריוקיו, ושם הייתה במשך זמן רב שפת הכתב היחידה; מעמדה מושווה לעיתים קרובות למעמדה של הלטינית באירופה של ימי הביניים. כל ארץ קראה אותה בהגייה משלה, היפנים למשל בשיטת קאנבון. בסין הוחלפה בסינית כתובה עממית אחרי המהפכה הספרותית הקשורה לתנועת הרביעי במאי של 1919. מאחר שמילים רבות שהיו פעם שונות נשמעות כיום אותו דבר, קשה לעקוב אחרי טקסט קלאסי המוקרא בקול: בשנות ה-30 של המאה ה-20 הדגים זאת הבלשן יואן-ז׳ן צ׳או בשיר שבו כל הברה נהגית כיום shi, וההברות נבדלות זו מזו רק בטון.