שפות העת העתיקה
עילם ואורארטו
דרום-מערב איראן והרמה הארמנית · מן הלוחות הפרוטו-עילמיים ועד הפקידות הפרסית
העילמית והאורארטית אינן שמיות ואינן הודו-אירופיות, וגם זו לזו אינן קרובות. בדרום-מערב איראן נוצרו כתבים מקומיים; הקדום שבהם טרם פוענח, ואין ודאות שנכתבה בו עילמית. מאוחר יותר כתבו העילמים בכתב יתדות שנשאל ממסופוטמיה, ופקידי מלכי פרס עוד ניהלו את רשומותיהם בעילמית. האורארטים שסביב אגם ואן אימצו את כתב היתדות מאשור והותירו כתובות על מצוקים, על אסטלות ועל מבצרים; אחת מהן מתעדת את ייסוד העיר שממנה צמחה ירוואן.
מחוץ למשפחות הגדולות
רוב שפות המזרח הקרוב הקדום המוכרות לנו ממקורות כתובים שייכות לשתי משפחות גדולות: השמית (אכדית, ארמית, עברית) וההודו-אירופית (חתית, פרסית עתיקה). אך לצדן דיברו בני אדם גם בשפות שאינן שייכות לאף אחת מהן. הידועה שבהן היא השומרית (ראו את הדף על מסופוטמיה); שתיים אחרות מופיעות בדף זה: העילמית מדרום-מערב איראן והאורארטית מן הרמה הארמנית. הן אינן קרובות זו לזו, ושתיהן מוכרות לנו בעיקר משום שדובריהן אימצו את כתב היתדות המסופוטמי.
עילם שכנה בשטחם של המחוזות האיראניים של ימינו ח׳וזסתאן ופארס, בשפלה שסביב שושן וברמות שסביב אנשן. הטקסטים העילמיים משתרעים מן האלף ה-3 לפנה״ס ועד סוף האימפריה הפרסית האחמנית במאה ה-4 לפנה״ס. אורארטו הייתה ממלכה מתקופת הברזל סביב אגם ואן, בשטח מזרח טורקיה, ארמניה וצפון-מערב איראן של ימינו; כתובותיה מתוארכות מן המאה ה-9 ועד המאה ה-7 לפנה״ס.
עילם: שפלה ורמות
שושן היא אחת הערים העתיקות ביותר באזור; לפי תיארוך בפחמן רדיואקטיבי, היישוב בה החל סביב 4200 לפנה״ס. השם עילם עצמו מסופוטמי (בשומרית elam, באכדית elamtu); העילמים קראו לארצם Haltamti, או Hatamti בכתב הקווי. ההיסטוריה העילמית ידועה בעיקר ממקורות מסופוטמיים, והיא מחולקת לתקופה העילמית הקדומה, התיכונה והחדשה. עילם צמחה מאיחוד של מדינות קטנות יותר ברמות (אוואן, שימשכי, אנשן) עם השפלה שסביב שושן, שעברה הלוך ושוב בין עילם לבין האימפריות המסופוטמיות.
מלכי עילם התערבו שוב ושוב בענייני מסופוטמיה. סביב 2004 לפנה״ס הם כבשו את אור והובילו את מלכה האחרון, איבי-סין, לשבי. במאה ה-12 לפנה״ס פשט שוטרוך-נחונטה הראשון על ערי בבל ונשא לשושן, בין שאר השלל, את האסטלה ועליה חוקי חמורבי; ארכאולוגים צרפתים מצאו אותה שם בשנים 1901–1902. מלך אשור אשורבניפל בזז את שושן סביב 646 לפנה״ס והתפאר בכתובת שזרע מלח באדמת עילם. נסיכויות עילמיות שרדו, אך עד אמצע המאה ה-6 לפנה״ס הפכה שושן לחלק מן האימפריה הפרסית.
הכתב הפרוטו-עילמי
הכתב הקדום ביותר של איראן נקרא פרוטו-עילמי. הוא היה בשימוש זמן קצר בלבד, בערך 3100–2900 לפנה״ס, פחות או יותר בזמנם של הלוחות הפרוטו-יתדיים הקדומים ביותר מאורוך שבמסופוטמיה, ויש לו הרבה מן המשותף איתם: לוחות חרס באותה צורה, אותה דרך כתיבה ואותה מטרה – ניהול חשבונות. הסימנים, לעומת זאת, שונים. ידועים כ-1,600 לוחות; הרוב המכריע מהם משושן, והשאר מאנשן (תל-א מליאן), מטפה יחיא, מטפה סיאלק ומעוד כמה אתרים, עד מזרח איראן.
הכתב טרם פוענח. את המספרים אפשר לקרוא, משום שהם דומים לאלה שעל הלוחות המסופוטמיים, ולכן תוכנם של טקסטים רבים ידוע: אלה חשבונות, למשל ספירות של עיזים וכבשים. מלבד שיטה בבסיס 60 השתמשו הסופרים גם בשיטה עשרונית. שאר הסימנים מונים יותר מאלף, ורובם ייצגו כנראה מילים שלמות. אם הסופרים דיברו עילמית – אין לדעת, שכן רשומות מסוג זה כמעט אינן מגלות דבר על השפה. מאז 2012 מעלה ג׳ייקוב דאל מאוניברסיטת אוקספורד צילומים של הלוחות לרשת, כדי שחוקרים אחרים יוכלו להשתתף בפענוח. ב-2022 הציע פרנסואה דסה לקרוא כמה סימנים פרוטו-עילמיים לפי הערכים שייחס לכתב העילמי הקווי; רוב המומחים, ובהם הצוות של דאל, לא קיבלו את ההצעה.
הכתב העילמי הקווי
צעיר ממנו בכמה מאות שנים הוא הכתב העילמי הקווי, המוכר ממספר קטן של כתובות על אבן, על חרס ועל גביעי כסף; מצאי משנת 2021 מונה 51 טקסטים ושברים. הידועות שבהן מתוארכות לימי המלך פוזור-אינשושינק (ששמו נקרא בעבר קוטיק-אינשושינק), שמלך בשושן בסוף המאה ה-22 לפנה״ס. הכתב שימש לצד כתב היתדות, ונכתבה בו עילמית. אם התפתח מן הכתב הפרוטו-עילמי – הדבר שנוי במחלוקת.
הצעדים הראשונים לקראת הפענוח באו מן הלוח הדו-לשוני "Table au lion" שבלובר, הכתוב באכדית ובכתב העילמי הקווי. בעזרת הטקסט האכדי מצאו בו פרדיננד בורק (1905) וקרל פרנק (1912) את שמות האל אינשושינק והמלך פוזור-אינשושינק, וכך נקבעו תשעה סימנים בוודאות סבירה. אחר כך נעצרה ההתקדמות לזמן רב.
על פריצת דרך הכריז הארכאולוג הצרפתי פרנסואה דסה. על גביעי כסף מאוסף פרטי, שהתגלו רק זמן קצר קודם לכן, זיהה קבוצות סימנים חוזרות כשמות המלכים שילחהה ואברת והאל נפירישה, בדומה למה שעשה בשעתו גרוטפנד עם הפרסית העתיקה. ב-2020 הודיע שהוא וצוות בינלאומי קראו את כל הכתובות הידועות, וב-2022 פרסם הצוות את הפענוח. לדברי המחברים הכתב פונטי, ובסימנים למילים שלמות השתמש רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. הפענוח התקבל בברכה בידי אשורולוגים כמו מנפרד קרברניק, מתיו סטולפר ופיוטר שטיינקלר. אחרים, כמו הבלשן מיכאל מדר, זהירים יותר: לדעתם כשליש מן הסימנים הם סימני מילים, והם ממתינים לתרגומים מפורטים של הטקסטים. לכן הפענוח התקבל רק בחלקו.
כתב היתדות העילמי והשפה העילמית
לצד כתביהם שלהם אימצו העילמים את כתב היתדות ממסופוטמיה. הטקסט העילמי הקדום ביותר הידוע בכתב יתדות הוא אמנה בין המלך האכדי נרם-סין לשליט עילמי מסביבות 2250 לפנה״ס: "אויבו של נרם-סין הוא אויבי, ידידו של נרם-סין הוא ידידי." הסופרים העילמים פישטו את השיטה במידה רבה. בכל תקופה נתונה השתמשו רק בכ-130 סימנים, ולאורך כל תולדות הכתב מתועדים 206; רובם סימני הברות, וסימני המילים נעשו בהדרגה תכופים יותר. הכתב לא הבחין פעמים רבות בין תנועות, וסימנים כמו tir או tar שימשו בעיקר לכתיבת שני עיצורים.
העילמית היא שפה צמיגית (אגלוטינטיבית), הבונה מילים משורש ומשרשרת של סיומות. ייחודה במערכת של סיומות המסמנות גוף בשמות עצם: sunki-k פירושו "אני, המלך", sunki-r "(הוא,) המלך", sunki-p "מלכים". אותן סיומות מועתקות גם אל המילים המתארות, ולכן "אני, מלך עילם" הוא u sunki-k Hatamti-k. הפועל בא בדרך כלל בסוף המשפט. התקופה העילמית התיכונה (בערך 1500–1000 לפנה״ס) נחשבת לקלאסית, אך השלב המתועד ביותר הוא העילמית האחמנית מימי מלכי פרס.
לפי הדעה הרווחת, העילמית היא שפה מבודדת שאין לה קרובות שאפשר להוכיח. הניסיון הידוע ביותר לקשור אותה לשפות אחרות, ההשערה העילמית-דראווידית המקשרת את העילמית לשפות הדראווידיות של הודו ולברהואי שבפקיסטן, פותח משנות ה-70 בידי הבלשן האמריקאי דייוויד מקאלפין. רוב הבלשנים דוחים אותה; סקירה מפורטת משנת 2023 הגיעה למסקנה שההתאמות המוצעות בין מילים אינן ודאיות במשמעותן, או שהן קצרות כל כך שייתכן שאינן אלא דמיון מקרי. גם הצעות לקשר עם השפות השמיות לא זכו להסכמה.
סימנים לדוגמה
- DIŠדטרמינטיב לפני שם אדם
- anהברה; כדטרמינטיב הוא בא לפני שם של אל
- KURדטרמינטיב לפני שם של ארץ
- suהברה
- unהברה
- kiהברה, בעילמית גם ke
- ikהברה (הסימן IG)
- biהברה
- aתנועה
- iתנועה
- niהברה
- liהברה
su-un-ki-iksunki-k "אני, המלך" (עילמית תיכונה)
הערכים האלה תקפים הן בכתב היתדות העילמי והן באורארטי. הסימנים מוצגים בגופן יוניקוד סטנדרטי בצורותיהם המסופוטמיות; על המונומנטים העילמיים והאורארטיים הם נראו שונה במקצת. השם האורארטי של הארץ, Biainili, נכתב 𒆳𒁉𒀀𒄿𒉌𒇷 (KUR bi-a-i-ni-li; KUR הוא הדטרמינטיב של ארץ). כתב היתדות העילמי הסתפק במערך סימנים קטן בהרבה מזה של האכדית, שסופריה הכירו כמה מאות. לא הכתב הפרוטו-עילמי ולא העילמי הקווי נכללים עדיין ביוניקוד (הצעה לקידוד הפרוטו-עילמי הוגשה ב-2023), ולכן רק התצלומים מראים אותם.
צ׳וגה זנביל
כ-30 ק״מ דרומית-מזרחית לשושן ציווה המלך אונטש-נפירישה לבנות עיר קודש חדשה. בעילמית נקראה Al Untash-Napirisha, ומאוחר יותר, במקורות אשוריים, Dur Untash, "עיר אונטש"; שמה הפרסי המודרני, צ׳וגה זנביל, מתורגם בדרך כלל "תל הסל". תאריכי מלכותו אינם ודאיים, והבנייה חלה במאה ה-14 או ה-13 לפנה״ס; התאריך המקובל הוא 1250 לפנה״ס. במרכז שלוש חומות קונצנטריות ניצב זיקורת שהוקדש בעיקר לאל אינשושינק – אחד הזיקורתים המעטים מחוץ למסופוטמיה, ולפי אונסק״ו המונומנט השמור ביותר מסוגו. בסיסו היה כ-105 × 105 מ׳ וגובהו המקורי כ-53 מ׳; כיום הוא מתנשא לגובה של קצת פחות מ-25 מ׳.
הזיקורת בנוי מלבני בוץ מצופות לבנים שרופות, ובכל אחד-עשר נדבכים יש נדבך אחד של לבנים נושאות כתובת. ארכאולוגים מצאו 5,257 לבנים עם כתובות, רובן בעילמית ו-67 באכדית. אחת מהן אומרת: "אני, אונטש-נפירישה, בן חומבנומנה, מלך אנשן ושושן, … מקדש מלבנים שרופות והיכל מלבנים מזוגגות בניתי; נתתי אותו לאינשושינק … והקמתי מגדל מקדש." לפי הדעה הרווחת, העיר נחרבה בידי אשורבניפל סביב 645 לפנה״ס, אף שיש חוקרים הסבורים שננטשה כבר בסוף המאה ה-12. ב-1979 הפך צ׳וגה זנביל, יחד עם פרספוליס וכיכר האימאם באספהאן, לאחד האתרים האיראניים הראשונים ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק״ו.
כתובות של מלכי עילם
שפת הפקידים הפרסיים
כאשר שושן ואנשן עברו לידי הפרסים, העילמית לא נעלמה. המלכים האחמנים הפכו אותה לאחת משלוש שפות כתובותיהם, לצד הפרסית העתיקה והבבלית; על צוק בהיסתון נחקקה הגרסה העילמית של כתובת דריווש פעמיים, והעותק המאוחר שנשתמר ערוך בשלושה טורים. גם חשיארש ציווה לחצוב כתובת תלת-לשונית על צוק המצודה בוואן, בלבה של אורארטו לשעבר. בלב ארץ פרס כתבו הפקידים בעילמית: ארכיון הביצורים בפרספוליס, מן השנים 509–493 לפנה״ס, מכיל יותר מ-15,000 רשומות עילמיות של משלוחים ושל מנות מזון (עוד על כך בדף על פרס).
הגרסה העילמית של כתובת בהיסתון התגלתה כקשה לפיצוח. הטקסט הפרסי העתיק סיפק את המפתח, אבל העילמית לא דמתה לשום שפה מוכרת, והתקדמות של ממש הושגה רק בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19. הנרי רולינסון הפקיד את הגרסה העילמית בידי אדווין נוריס, שפרסם אותה ב-1855; באותה עת סברו שהשפה היא סקיתית או מדית. את השם "עילמית" מייחסים בדרך כלל לארצ׳יבלד הנרי סייס ב-1874, ויוליוס אופרט פרסם את הדקדוק הראשון ב-1879. כתובות עילמיות קדומות יותר משושן פרסם בעשורים הראשונים של המאה ה-20 הנזיר הדומיניקני ונסן שייל.
אורארטו: הממלכה שלחוף אגם ואן
השם אורארטו הוא אשורי. בתנ״ך נקראת אותה ארץ אררט, ומכאן "הרי אררט", שעליהם, לפי ספר בראשית, נחה תיבת נח. האורארטים עצמם, מימי המלך ישפואיני, קראו לארצם Biainili. כתובות אשוריות מזכירות את אורואטרי כבר במאה ה-13 לפנה״ס, ולפי מחקרים חדשים יותר הייתה זו אחת מארצות נאירי; ממלכה מאוחדת קמה באמצע המאה ה-9 לפנה״ס. סרדורי הראשון (בערך 832–820 לפנה״ס) העביר את מרכז השלטון לתושפה שלחוף אגם ואן, שם ניצבת מצודת סלע סמוך לעיר ואן של ימינו.
במאה ה-8 לפנה״ס הייתה אורארטו אחת המדינות החזקות במזרח הקרוב ויריבתה של אשור. היא הגיעה לשיא כוחה בימי ארגישתי הראשון ובנו סרדורי השני; ארגישתי הרחיב את הממלכה עד נהר אראקס ואגם סוואן. ב-714 לפנה״ס בזז מלך אשור סרגון השני את עיר הקודש מוסאסיר, ובה המקדש הראשי של האל חלדי. הממלכה, שנחלשה מפשיטות הקימרים והסקיתים, שקעה והגיעה לקיצה בראשית המאה ה-6 לפנה״ס – לרוב מתארכים זאת לכיבושה בידי המדים סביב 590 לפנה״ס; חוקרים אחרים סבורים שהתקיימה עד אמצע המאה.
האורארטית וכתבה
יחד עם החורית, שפת ממלכת מיטני ושפתם של טקסטים רבים מחתושה החתית, יוצרת האורארטית את המשפחה החורית-אורארטית הקטנה. שתי השפות נפרדו סביב תחילת האלף ה-2 לפנה״ס; האורארטית קרובה ביותר לחורית הקדומה, המוכרת מטקסטים דו-לשוניים חוריים-חתיים. הוצעו קשרים עם משפחות אחרות, כמו השפות הקווקזיות הצפון-מזרחיות, אך הם אינם מקובלים באופן כללי. האורארטית היא שפה ארגטיבית: הנושא של פועל יוצא מקבל יחסה מיוחדת. דוגמה מכתובת: Ḫaldi-ə ewri-ə inə É Argište-šə Menuaḫini-šə šidišt-u-nə, "לחלדי האדון, ארגישתי בן מנואה בנה את המקדש הזה." הסיומת -šə מסמנת את היחסה הארגטיבית, והתיאור "בן מנואה" מעתיק אותה מן השם שאליו הוא שייך.
הכתובות הקדומות ביותר מתושפה, מימי סרדורי הראשון, עדיין כתובות באשורית; בנו ישפואיני היה הראשון שכתב באורארטית. הסופרים אימצו את כתב היתדות האשורי החדש ופישטו אותו: מלבד כמה יוצאים מן הכלל היה לכל סימן ערך הברתי אחד בלבד, ותנועה חוזקה לעיתים קרובות בסימן נוסף (ba-a). הם גם קיבלו מן האשורית שורה של סימני מילים ודטרמינטיבים. מה ששרד הוא בעיקר כתובות מלכותיות על מצוקים, על אסטלות ועל מבנים, המתעדות מסעות מלחמה ובניית מבצרים ותעלות השקיה, ולצדן כתובות על חפצי ברונזה וכמה לוחות חרס. לעיתים נכתבה האורארטית גם בהירוגליפים אנטוליים; אם היה לאורארטו כתב ציורי משלה – אין ודאות.
בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 העתיק את הכתובות האורארטיות שבוואן החוקר הגרמני פרידריך אדוארד שולץ, שנרצח באזור ב-1829; רשימותיו פורסמו ב-1840. את הכתב אפשר היה לקרוא לאחר שפוענח כתב היתדות האשורי, אבל השפה לא דמתה לשום שפה מוכרת. ארצ׳יבלד הנרי סייס פענח אותה ב-1882, אך התקדמות משמעותית יותר הושגה רק בזכות כתובות דו-לשוניות אורארטיות-אשוריות, ובראשן האסטלה ממעבר כלישין שעל גבול עיראק–איראן של היום. ההיסטוריון הגאורגי גיאורגי מליקישווילי פרסם דקדוק של האורארטית ב-1963, ובשנות ה-70 הוכיח איגור דיאקונוף באופן שיטתי את קרבתה לחורית.
ארבוני וירוואן
ב-782 לפנה״ס ייסד ארגישתי הראשון את מבצר ארבוני על גבעת ארין ברד שמעל מישור אררט. בסתיו 1950 מצאו שם ארכאולוגים בהנהגת קונסטנטין הובהאניסיאן את הכתובת המתעדת את ייסודו: "בגדולת האל חלדי, ארגישתי, בן מנואה, בנה את המבצר האדיר הזה וקרא לו ארבוני לתפארת ביאינילי ולהטלת אימה על אויבי המלך." כתובת דומה בתושפה מספרת שיישב בעיר החדשה 6,600 שבויי מלחמה מארצות חאטה וצופאני.
מארבוני צמחה ירוואן, ששמה נגזר ממנה. משום כך ציינה העיר ב-1968 2,750 שנה להיווסדה, ובאותה שנה נפתח ליד המבצר מוזיאון ארבוני. משמעות השם עצמו אינה ודאית: פירוש אחד קושר אותו לפועל אורארטי שפירושו "לתפוס, ללכוד", כך שאפשר שמשמעותו "כיבוש" או "ניצחון". במבצר נמצאו גם מחסנים לתבואה, ליין ולשמן ובהם קנקני אחסון ענקיים; כתובת של סרדורי השני בכניסה לאחד המחסנים מציינת ששני אסמים החזיקו יחד 24,100 מידות תבואה.
כמה מילים עילמיות ואורארטיות
מילים שמשמעותן מבוססת היטב על פי הכתובות. העילמית והאורארטית אינן קרובות, אבל לאורארטית מילים רבות משותפות עם החורית:
| מילה | משמעות | שפה והערות |
|---|---|---|
| sunki | מלך | עילמית; sunki-me "ממלכה" |
| nap, napir | אל | עילמית; nap-ip "אלים" |
| hal | עיר, ארץ | עילמית |
| siyan | מקדש | עילמית |
| šak | בן | עילמית; בתארים "X, בן Y" |
| Haltamti, Hatamti | עילם | השם העילמי של ארצם |
| ewri, euri | אדון | אורארטית; גם בחורית ewri |
| ebani | ארץ | אורארטית; ebani-uka-nə "מארצי" |
| ar- | לתת | אורארטית וחורית |
| Biainili | אורארטו | השם האורארטי של ארצם |
| ulṭu | גמל | אורארטית; לפי דעה רווחת מקור המילה הארמנית ułt |
ברונזה ומורשתה של אורארטו
האורארטים היו אומני מתכת מיומנים. בשיטת השעווה האבודה יצקו צלמיות, עיטורי רהיטים ואביזרים לקדרות; מפחי ברונזה ריקעו ועיטרו קסדות, חגורות, מגינים וכלים. אבל מן התכשיטים ממתכות יקרות, שהאשורים התפארו שנשאו אותם ממוסאסיר, נמצא מעט בלבד. מלכי אורארטו בנו תעלות השקיה, וכמה מהן, מימי מנואה וארגישתי הראשון, משמשות עד היום.
לאחר נפילת אורארטו חדלו לכתוב באורארטית, וכנראה היא נכחדה; ברמה הארמנית החליפה אותה בהדרגה הארמנית. כבר הגרסה הבבלית של כתובת בהיסתון של דריווש מכנה Urashtu את הארץ שהגרסה הפרסית העתיקה קוראת לה Armina, ארמניה. לפי דעה רווחת, כמה מילים ושמות מקומות אורארטיים עברו לארמנית, כמו ulṭu "גמל" (בארמנית ułt) או תושפה (בארמנית Tosp). גם את השם ואן גוזרים לעיתים קרובות מן השם האורארטי Biainili, אך זו נותרה השערה.
ציר זמן
- בערך 3100–2900 לפנה״סלוחות חשבונות פרוטו-עילמיים.
- בערך 2250 לפנה״סהאמנה של נרם-סין עם עילם, הטקסט העילמי הקדום ביותר בכתב יתדות.
- בערך 2100 לפנה״ספוזור-אינשושינק בשושן; כתובות בכתב העילמי הקווי.
- בערך 1250 לפנה״סאונטש-נפירישה בונה את צ׳וגה זנביל (התאריך אינו ודאי).
- המאה ה-12 לפנה״סשוטרוך-נחונטה הראשון נושא את אסטלת חמורבי לשושן.
- בערך 832–820 לפנה״ססרדורי הראשון מעביר את מרכז אורארטו לתושפה.
- 782 לפנה״סארגישתי הראשון מייסד את ארבוני.
- 714 לפנה״ססרגון השני בוזז את מוסאסיר האורארטית.
- בערך 646 לפנה״סאשורבניפל בוזז את שושן.
- בערך 590 לפנה״סקץ אורארטו (התאריך שנוי במחלוקת).
- 509–493 לפנה״סהלוחות העילמיים של ארכיון הביצורים בפרספוליס.
- 1855אדווין נוריס מפרסם את הגרסה העילמית של כתובת בהיסתון.
- 1882ארצ׳יבלד הנרי סייס מפענח את האורארטית.
- 1950נמצאת כתובת הייסוד של ארבוני.
- 1979צ׳וגה זנביל, יחד עם פרספוליס וכיכר האימאם באספהאן, נכלל בין האתרים הראשונים של איראן ברשימת המורשת העולמית של אונסק״ו.
- 2022דסה ועמיתיו מפרסמים את פענוח הכתב העילמי הקווי.
עילמית ואורארטית על הגלובוס
שתי השפות נכחדו. הקישו על שפה כדי להציג אותה על הגלובוס:
מקורות וקריאה נוספת
- Daniel T. Potts: The Archaeology of Elam: Formation and Transformation of an Ancient Iranian State. Cambridge University Press 1999.
- Matthew W. Stolper: Elamite. בתוך: Roger D. Woodard (עורך), The Cambridge Encyclopedia of the World’s Ancient Languages. Cambridge University Press 2004, עמ׳ 60–95.
- Saber Amiri Parian: A New Edition of the Elamite Version of the Behistun Inscription (I–II). Cuneiform Digital Library Bulletin 2017:3 ו-2020:1.
- Gernot Wilhelm: Urartian. בתוך: Roger D. Woodard (עורך), The Cambridge Encyclopedia of the World’s Ancient Languages. Cambridge University Press 2004.
- François Desset, Kambiz Tabibzadeh, Matthieu Kervran, Gian Pietro Basello, Gianni Marchesi: The Decipherment of Linear Elamite Writing. Zeitschrift für Assyriologie 112, 2022, עמ׳ 11–60.
- Paul E. Zimansky: Ancient Ararat: A Handbook of Urartian Studies. Caravan Books 1998.
- Mirjo Salvini: Geschichte und Kultur der Urartäer. Wissenschaftliche Buchgesellschaft, Darmstadt 1995.
- Glottolog 5 (השפות וסיווגן).