ארמנים וגאורגים

בין רומא לפרס

ארמניה שכנה ברמה הארמנית, בין אסיה הקטנה, מסופוטמיה והקווקז, בארצות שבעבר שלטה בהן אורארטו. מראשית המאה ה-2 לפנה״ס משלה בה שושלת מקומית, הארטקסיאדים, ומאוחר יותר ענף של הארשקים הפרתים. במשך מאות שנים עמדה הארץ בין שתי מעצמות גדולות, רומא והאימפריה הפרתית, ואחריה הסאסאנית. ב-387 חילקו אותה שתי האימפריות ביניהן; כארבע חמישיות נפלו בחלקה של פרס, והממלכה הארמנית שם בוטלה ב-428.

מצפון לארמניה שכנו הממלכות הגאורגיות: במזרח קרתלי, שהסופרים היוונים והרומאים כינו איבריה, ובירתה מצחתה; במערב, לחוף הים השחור, קולכיס. שתי הארצות התנצרו במאה ה-4: ארמניה לפי המסורת ב-301, בימי המלך טרדאט השלישי (יש חוקרים המעדיפים תאריך מאוחר יותר), וקרתלי בימי המלך מיריאן השלישי ב-326 או ב-337. לפני כן כתבו שתיהן בשפות ובכתבים זרים, בעיקר ארמית ויוונית: מצבת הקבר הדו-לשונית, היוונית-ארמית, מארמזי שליד מצחתה מתוארכת למאות הראשונות לספירה, ומלכי ארמניה טבעו מטבעות עם כיתובים בארמית וביוונית.

שתי שפות שאינן קרובות

הארמנית היא ענף בפני עצמו בתוך המשפחה ההודו-אירופית, כמו היוונית או האלבנית. קרבתה לשאר השפות ההודו-אירופיות מוסתרת בשל שינויי הגייה: hayr הארמנית, "אב", מקבילה ל-pater הלטינית, משום שבארמנית p בתחילת מילה הפכה ל-h. לפי גבורג ג׳הוקיאן שרדו בה מהפרוטו-הודו-אירופית רק כ-1,500 מילים; רבות אחרות נשאלו משפות איראניות, ובראשן הפרתית. משום כך נחשבה הארמנית זמן רב לשפה איראנית, עד שב-1875 השתמש היינריך הובשמן בשיטה ההשוואתית כדי להפריד בין המילים השאולות מהאיראנית לבין אוצר המילים המורש. השערה רווחת (הולגר פדרסן, אנטואן מייה) רואה ביוונית את קרובתה הקרובה ביותר; השאלה נותרה פתוחה.

הגאורגית שייכת למשפחה הקרטוולית יחד עם המגרלית, הלאזית והסוואנית. לא הוכחה קרבה לשום משפחה אחרת, כולל שאר המשפחות הקווקזיות. הגאורגית היא שפה אגלוטינטיבית: הפועל יכול לסמן גם את הנושא וגם את המושא ולהכיל עד שמונה מורפמות; הנושא של פועל יוצא בזמן עבר עומד ביחסת ארגטיב; אין מין דקדוקי ואין יידוע; והמספרים מ-20 עד 99 נספרים בקבוצות של עשרים. בגאורגית mama פירושו "אב" ו-deda פירושו "אם"; הדמיון למילות ילדים בשפות אחרות מקרי.

משטוץ והאלפבית הארמני

המקורות הארמניים מסכימים שאת האלפבית הארמני יצר מסרופ משטוץ (בערך 361–440). המקור העיקרי הוא הביוגרפיה שלו, שכתב בשנות ה-40 של המאה ה-5 תלמידו קוריון. משטוץ ידע יוונית, פרסית וסורית ושירת בחצר המלוכה בווגרשפט, לפני שנעשה נזיר ומטיף. באותה תקופה קראו בכנסיות הארמניות מספרים יווניים וסוריים, והיה צורך לפרש את הטקסט.

בתמיכת הקתוליקוס סהק פרתב והמלך ורמשפוה הוא יצא לחפש כתב לארמנית. לפי קוריון ניסה תחילה אותיות שהיו בידי בישוף סורי בשם דניאל (מה שמכונה האותיות הדניאליות), אבל הן התבררו כבלתי מספיקות. אחר כך נסע לאדסה ולסמוסטה שבצפון מסופוטמיה; שם השלים אלפבית בן 36 אותיות, וסופר יווני בשם רופינוס העניק לאותיות את צורתן הסופית. לפי המסורת מתוארך הדבר ל-405; הבלשן הארמני הרצ׳יה אצ׳ריאן הגיע ל-404.

משטוץ ייסד אחר כך בתי ספר שבהם למדו הצעירים את הכתב החדש, ושלח תלמידים לאדסה, לקונסטנטינופול, לאלכסנדריה ולמרכזי לימוד אחרים כדי להשיג כתבי יד יווניים. כתבי הקודש תורגמו תחילה מסורית ואחר כך שוב מתרגום השבעים היווני; הנוסח הזה, שהושלם בסביבות 434, משמש עד היום את הכנסייה הארמנית. משטוץ מת ב-440 וקבור באושקאן. הכנסייה הארמנית מעריצה אותו כקדוש, ויחד עם אחרים חוגגת את חג המתרגמים הקדושים.

אותיות לפי דגם יווני

הכתב הארמני הוא אלפבית של ממש: בניגוד לכתב הסורי או לכתבי הפהלווי, יש בו אותיות נפרדות לכל התנועות, כמו ביוונית. לפי הדעה הרווחת, היוונית הייתה גם הדגם שלו. סדר האותיות הולך בקווים כלליים אחר האלפבית היווני, ואותיות לצלילים שאין ביוונית (כמו ž, x, c או č) שובצו ביניהן; וצורותיהן של כמה אותיות, כמו թ, փ ו-բ, מזכירות את θ, φ ו-β היווניות. חוקרים אחרים חיפשו דגמים גם בכתבי הפהלווי או בכתב הסורי; כיצד בדיוק עיצב משטוץ את צורות האותיות – אין יודעים.

האותיות שימשו גם כספרות, כמו ביוונית: תשע הראשונות מציינות אחדות, תשע הבאות עשרות, ואחר כך מאות ואלפים, עד Ք = 9000. בימי הביניים נוספו שתי אותיות, Օ ל-o ו-Ֆ ל-f, והאלפבית הגיע ל-38 אותיות. סגנון הכתיבה העתיק ביותר הוא כתב האותיות הגדולות ארקטגיר ("אותיות ברזל"); מהמאה ה-10 התפתח ממנו הבולורגיר העגול יותר, שהיה לבסיס לאותיות הדפוס מהמאה ה-16, וכן סגנונות כתיבה רהוטים אחרים. ארמניה הסובייטית ערכה רפורמה בכתיב בשנות ה-20 של המאה ה-20. הארמנים בתפוצות, שרובם מדברים ארמנית מערבית, והארמנים באיראן ממשיכים להשתמש בכתיב המסורתי.

גרבר: שפת המתרגמים והמלומדים

הארמנית של המאה ה-5 נקראת גרבר, "השפה הספרותית"; זוהי הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של הארמנית. תלמידיו של משטוץ תרגמו לא רק את כתבי הקודש, אלא גם את הליטורגיה, את החלטות מועצות הכנסייה ואת חיבוריהם של אבות הכנסייה היוונים והסורים. חיבורים אחדים שרדו רק בארמנית: החלק הראשון של הכרוניקה של אוסביוס (הכרונוגרפיה), למשל, שביוונית נשארו ממנו רק קטעים, מוכר בשלמותו רק מהתרגום הארמני. קמו גם ספרות מקורית, היסטוריוגרפיה ופילוסופיה, והמסורת הארמנית רואה במאה ה-5 תור זהב.

הגרבר נשארה השפה הספרותית עד המאה ה-19; אפילו כתב העת הארמני הראשון, אזדרר, שיצא מ-1794 במדרס שבהודו, נכתב בגרבר. בינתיים השתנתה הארמנית המדוברת, ובמאה ה-19 נוצרו שני תקנים ספרותיים חדשים: הארמנית המזרחית, שמרכזה בטביליסי ואחר כך בירוואן, והארמנית המערבית באיסטנבול. הגרבר נשארה שפת הפולחן של הכנסייה הארמנית, ובבלשנות ההשוואתית היא עדות חשובה בשחזור הפרוטו-הודו-אירופית.

המטנדרן

כתבי יד ארמניים שרדו במספר גדול במיוחד, אף שרבים אבדו במלחמות: לפי ההיסטוריון בן ימי הביניים סטפנוס אורבליאן, שרפו הסלג׳וקים ב-1170 יותר מ-10,000 כתבי יד במבצר בגברד. הם נשמרו בספריות של המנזרים הגדולים, כמו הגפט, סנהין או טתב. בארמנית נקראת ספרייה כזאת מטנדרן, "מאגר ספרים"; שני חלקי המילה מקורם בפרסית התיכונה.

האוסף הגדול ביותר כיום שמור במטנדרן בירוואן, מכון מסרופ משטוץ לכתבי יד עתיקים. גרעינו הוא ספריית הקתוליקוסות באצ׳מיאדזין, שהולאמה ב-1920; המכון נוסד במתכונתו זו ב-1959, ומאז 1962 הוא נושא את שמו של משטוץ. יש בו כ-23,000 כתבי יד וקטעים, בארמנית ובשפות אחרות, ומאז 1997 אוספו רשום במרשם "זיכרון העולם" של אונסק״ו. בשורת והמור, כנראה מהמאה ה-7, נחשבת לספר הארמני השלם העתיק ביותר; גם בשורת לזרב משנת 887 (על שם מכון לזרב במוסקבה) היא מהכרכים העתיקים ביותר באוסף. בשורות אצ׳מיאדזין משנת 989 כרוכות בכריכות שנהב מהמאה ה-6.

ראשית הכתב הגאורגי

הכתב הגאורגי מתועד מהמאה ה-5. רוב החוקרים קושרים את יצירתו בהתנצרות קרתלי, ולכן סביר ביותר שנוצר בין התנצרותו של המלך מיריאן השלישי לבין הכתובות הקדומות ביותר ששרדו. מלכתחילה הוא שימש לתרגומים של כתבי הקודש ושל טקסטים כנסייתיים, שעשו נזירים הן בגאורגיה והן בארץ ישראל. כתובות מקוטעות מנקרסי שבקאחתי, שאותן תיארך לבן צ׳ילשווילי (בשנות ה-80 של המאה ה-20) למאה ה-2 או ה-1 לפנה״ס, לא התקבלו כעתיקות כל כך בידי חוקרים אחרים.

הכתובות הגאורגיות העתיקות ביותר ששרדו באות לא מגאורגיה, אלא מארץ הקודש. ב-1952 חפר הארכאולוג האיטלקי וירג׳יליו קניו קורבו מנזר גאורגי בביר אל-קוט, כ-2 ק״מ צפונית לבית לחם, ובו רצפת פסיפס עם ארבע כתובות באסומתוורולי. שתיים מהן מתוארכות על פי המוסכמה לסביבות 430; אחת מהן, לפי הקריאה המקובלת, מזכירה את פטרוס האיברי, נסיך גאורגי ולימים נזיר, עדיין בשמו החילוני מרואן. התיארוך נשען על האנשים הנזכרים בכתובות ואינו ודאי לגמרי. הכתובות ששרדו שמורות במוזיאון טרה סנטה (Studium Biblicum Franciscanum) בירושלים; זו הנושאת את שמו של מרואן אבדה. בגאורגיה עצמה הכתובות העתיקות ביותר נמצאות בקתדרלת בולניסי סיוני שמדרום-מערב לטביליסי: לפי אחת מהן, הבנייה החלה בשנה ה-20 למלכות פירוז, מלך פרס, והושלמה 15 שנה אחר כך, כלומר ב-493/494.

שלושה כתבים, אלפבית אחד

במהלך ההיסטוריה נכתבה הגאורגית בשלושה כתבים, שחולקים את אותם שמות אותיות ואותו סדר ונכתבים משמאל לימין. העתיק שבהם הוא אסומתוורולי ("אותיות גדולות", וגם מרגוולובני, "עגול"), מהמאה ה-5: אותיות בגובה אחיד, עשויות קשתות וזוויות ישרות. במאה ה-9 התפתח ממנו הנוסחורי, הנטוי והזוויתי יותר; הכתובת העתיקה ביותר בכתב זה, משנת 835, נמצאת בכנסיית אטני סיוני, וכתבי היד העתיקים ביותר הם משנת 864. כתבי יד כנסייתיים שנכתבו בנוסחורי, עם אותיות אסומתוורולי גדולות בכותרות ובתחילת פסקאות, נקראים חוצורי, "כתב כנסייתי".

הכתב השלישי, מחדרולי ("של פרשים, צבאי"), מופיע במאה ה-10; גם הכתובת העתיקה ביותר בו, משנת 982, נמצאת באטני סיוני. בתחילה שימש למטרות חילוניות, למשל בכתבי המלוכה של בגרט הרביעי במאה ה-11, ובמאה ה-19, עם הדפוס, הפך לכתב היחיד בשימוש יומיומי לגאורגית. באלפבית היו במקור 38 אותיות; האגודה להפצת האוריינות בקרב הגאורגים, שייסד ב-1879 איליה צ׳בצ׳ווזה, השמיטה חמש אותיות מיותרות, ונותרו 33 שבשימוש היום. במחדרולי אין הבחנה בין אותיות גדולות לקטנות; הצורות הגדולות הקרויות מתוורולי משמשות רק בטקסט שכולו אותיות גדולות, והן נוספו ליוניקוד ב-2018. ב-2016 רשמה אונסק״ו את התרבות החיה של שלושת הכתבים הגאורגיים ברשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית.

סדר האותיות וערכיהן המספריים תואמים את האלפבית היווני: vin, במקום השישי, ערכה 6, כמו דיגמא היוונית; he, במקום השמיני, מקבילה לאטא היוונית; ו-hie, שערכה 60, לקסי היוונית. אותיות לצלילים שאין ביוונית, כמו š, č, c, x או ǯ, עומדות בעיקר בסוף. האסומתוורולי כתב את הצליל u בצמד ႭჃ (o + w), כמו ου היוונית; בנוסחורי הפך הצמד לאות אחת.

גאורגית עתיקה

שפת הטקסטים הקדומים ביותר נקראת גאורגית עתיקה (המאות ה-5–11). בשכבה הקדומה ביותר שלה (המאות ה-5–8) מבחינים בשני זנים, חנמטי והאמטי, הקרויים על שם תחילית פועל kh- או h- במקום שבו הגאורגית העתיקה הקלאסית המאוחרת יותר משתמשת ב-h-, ב-s- או בלי תחילית כלל. מהתקופה הזאת שרדו רק כתריסר כתובות ושמונה כתבי יד עם טקסטים דתיים, לעיתים קרובות פלימפססטים, כלומר קלפים שהטקסט המקורי שלהם גורד ונכתב עליהם טקסט חדש. היצירה הספרותית העתיקה ביותר היא "מות הקדושים של המלכה הקדושה שושניק", המיוחסת ליעקב צורטאוולי מהמאה ה-5.

מלכתחילה פעלו נזירים גאורגים גם בחוץ לארץ: בארץ ישראל, במנזר סנטה קתרינה בהר סיני, ומהמאה ה-10 גם בהר אתוס, שם נוסד המנזר הגאורגי איווירון. הגאורגית העתיקה נשארה שפת הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית, וגאורגים של היום יכולים להבין אותה במידה רבה. במאות ה-11–12 פינתה את מקומה לגאורגית התיכונה, שיצירתה המפורסמת ביותר היא האפוס של שותא רוסתוולי "עוטה עור הנמר" מהמאה ה-12. הספרים הראשונים שנדפסו (בחלקם) בגאורגית יצאו לאור ב-1629.

הכתב השלישי של הקווקז

קוריון מייחס למשטוץ גם כתב לאלבנים הקווקזים, עם שישב בשטח שהוא היום אזרבייג׳ן ודרום דאגסטן ודיבר שפה קווקזית צפון-מזרחית. הכתב היה בשימוש מהמאה ה-5 עד המאה ה-12 ואז נשכח. רק ב-1937 מצא החוקר הגאורגי איליה אבולדזה את האלפבית שלו בכתב יד ארמני מהמאה ה-15 במטנדרן (מס׳ 7117), המשווה בין כמה אלפביתים. ב-1947–1952 נוספו כתובות קצרות מחפירות במינגצ׳ביר.

טקסטים רציפים נמצאו רק במנזר סנטה קתרינה בהר סיני: ב-1996 זיהה החוקר הגאורגי זאזא אלכסידזה, מתחת לטקסט הגאורגי של כמה פלימפססטים, שכבה תחתונה הכתובה בכתב האלבני (ההודעה על כך פורסמה ב-1997). יש בה קטעים מלקציונר ומהבשורה על פי יוחנן, שפרסמו ב-2008 אלכסידזה, יוסט גיפרט ואחרים; רק בזכותם אפשר היום לקרוא את השפה במידה רבה. באלפבית 52 אותיות, ולפי גיפרט המבנה שלו תלוי באלפבית הארמני בערך כפי שהארמני תלוי ביווני. האודית, שמדברים בה כ-8,000 בני אדם, נחשבת לצאצאית האחרונה של האלבנית הקווקזית.