החתים

אימפריה על הרמה האנטולית

לב האימפריה החתית שכן בעיקול נהר קיזיל אירמאק, הוא הליס של העת העתיקה. החתים קראו לאזור ארץ חאטי, על שם תושביו הקודמים, החאטים, ששפתם – שאינה קרובה לחתית – השתמרה בטקסטים דתיים. בסביבות 1650 לפנה״ס העביר המלך לבארנה את מושבו לחתושה וקיבל את השם חתושילי, "האיש מחתושה".

האימפריה הגיעה לשיאה במאות ה-14 וה-13 לפנה״ס. היא שלטה ברוב אנטוליה ובצפון סוריה, ומלכיה התכתבו עם פרעוני מצרים ועם שליטי בבל כשווים אל שווים. חתושה התפרשה על פני כ-180 הקטאר, מוקפת חומות ובהן שערים, ובתחומה מקדשים והמצודה המלכותית ביוקקאלה.

השפה ההודו-אירופית הכתובה הקדומה ביותר

החתים קראו לשפתם nešili, "השפה של העיר נשה" (קאנש, כיום קולטפה). השמות והמילים החתיים הראשונים מופיעים כבר במאות ה-20 עד ה-18 לפנה״ס ברשומות של סוחרים אשוריים בקאנש; טקסטים רציפים מחתושה מתוארכים למאות ה-17 עד ה-13 לפנה״ס. החתית קדומה אפוא בכמה מאות שנים מהטקסטים היווניים הראשונים, שנכתבו בכתב ליניארי ב׳.

החתית שייכת לענף האנטולי של המשפחה ההודו-אירופית, יחד עם לווית, פלאית והשפות המאוחרות יותר ליקית, לידית וקארית. כולן נכחדו. הענף האנטולי היה הראשון שנפרד משאר השפות ההודו-אירופיות, ולכן יש לו ערך יוצא דופן לבלשנות ההשוואתית.

כתב יתדות על לוחות חרס

הסופרים החתים אימצו את כתב היתדות ממסופוטמיה של התקופה הבבלית העתיקה, כנראה דרך צפון סוריה. הם כתבו בחרט עשוי קנה על טין לח, ואחר כך ייבשו את הלוחות או שרפו אותם באש. מלאי הסימנים החתי מונה כ-375 סימנים, ולחלק גדול מהם יש ערכים הברתיים.

הכתב שילב שלושה סוגי סימנים. סימנים הברתיים אייתו מילים חתיות הברה אחר הברה. שומרוגרמות ואכדוגרמות היו מילים שנלקחו מהכתיבה השומרית והאכדית אבל נקראו בחתית – בערך כמו שקוראים את הסימן "&" כמילה "and". הדטרמינטיבים לא נקראו כלל; הם רק סימנו את סוג המילה: אל, עיר, עץ, אדם.

הפענוח: בדז׳יך הרוזני

החל מ-1906 חשף הארכאולוג הגרמני הוגו וינקלר בבואזקוי את ארכיון מלכי החתים. את אלפי הלוחות אפשר היה לקרוא בקול, כי כתב היתדות כבר היה מוכר, אבל איש לא הבין את שפתם. כבר ב-1902 הסיק הבלשן הנורווגי יורגן אלכסנדר קנודצון משני מכתבים שנמצאו באל-עמארנה שבמצרים שזו שפה הודו-אירופית, אך דעתו לא התקבלה, ובהמשך חזר בו ממנה קנודצון עצמו.

בדז׳יך הרוזני, יליד ליסה נאד לאבם שבבוהמיה, חקר את הלוחות באיסטנבול ב-1914 והמשיך במחקר בווינה. הוא הכריז על הפענוח בהרצאה בברלין ב-24 בנובמבר 1915 ובמאמר "Die Lösung des hethitischen Problems"; ב-1917 פרסם את הדקדוק הראשון, Die Sprache der Hethiter. את הוכחתו ביסס על המורפולוגיה ועל התאמות בין צלילים; משפט אחד במיוחד התפרסם:

הרוזני אחרי הפענוח

הרוזני נעשה פרופסור באוניברסיטת קארל בפראג, ושם ייסד את הסמינר לחקר כתב היתדות ולתולדות המזרח הקדום; ב-1939–1940 כיהן כרקטור האוניברסיטה. ב-1925 עמד בראש החפירות הצ׳כוסלובקיות בקולטפה ומצא כאלף לוחות של סוחרים אשוריים – בקאנש, אותה עיר ששמה השתמר במילה החתית שציינה את השפה.

איך עבדה החתית

בחתית היו רק שני מינים דקדוקיים: מין משותף (ליצורים חיים ולחפצים כאחד) ומין סתמי. המין הנקבי, המוכר משפות הודו-אירופיות אחרות, לא היה קיים. לפועל היו רק שני זמנים, הווה ועבר; העתיד הובע בצורת ההווה – ולכן "ezzatteni" פירושו גם "אתם אוכלים" וגם "אתם תאכלו".

סדר המילים הרגיל היה נושא – מושא – פועל. משפט נפתח פעמים רבות במילת קישור (nu, ta, šu), ואחריה שרשרת של מילים קטנות נצמדות (אנקליטיות), כמו כינויים ומיליות. מילים לוויות בתוך טקסטים חתיים סימנו הסופרים לעיתים קרובות ביתד מיוחדת, "יתד הגלוסה".

ארכיון בשמונה שפות

מחתושה הגיעו כ-30,000 לוחות חרס ושברי לוחות: חוקים, חוזים, דברי ימים, תפילות, אורקלים וטקסי פולחן. מלבד חתית יש בהם טקסטים בלווית, בפלאית, בחאטית ובחורית, באכדית ובשומרית, וגם מילים הודו-אריות. חיבור על אילוף סוסי מרכבה, שנערך על פי המאלף המיתני קיקולי, משתמש במספרים הודו-אריים: aika "אחת", tera "שלוש", panza "חמש", satta "שבע".

גם לערים אחרות באימפריה היו ארכיונים. לפי שר התרבות והתיירות של טורקיה, ב-2026 מצאו ארכאולוגים בקאיאליפינאר שבמחוז סיוואס, המזוהה עם סמוחה העתיקה, 131 לוחות ושברים; יחד עם 53 פריטים מהעונה הקודמת, המשויכים לאותו ארכיון, המספר הכולל עומד על 184. בראש החפירה עומדת הארכאולוגית צ׳יגדם מאנר מאוניברסיטת קוץ׳ באיסטנבול. המשרד מתארך את הלוחות לימי שלטונו של המלך תודחליה השני (בערך המאה ה-14 לפנה״ס; מספור המלכים החתים בשם זה משתנה בין החוקרים). הטקסטים כתובים בחתית ובחורית: אורקלים, מכתבים, טקסי פולחן ותפילות; לוח אחד מתעד יום אחר יום את מסעם של מגידי עתידות לפי ציפורים, את הערים שבהן עצרו ואת הציפורים שבהן צפו. השר וצוות החפירה מתארים את הממצא כארכיון החתי הנרחב ביותר שנמצא במאה ה-21. הטקסטים טרם פורסמו.

שפת הדיפלומטיה הבינלאומית הייתה אכדית. לכן גם הנוסח החתי של אחד מחוזי השלום העתיקים ביותר ששרדו – ההסכם בין המלך חתושילי השלישי לפרעה המצרי רעמסס השני, בסביבות 1259 לפנה״ס – כתוב באכדית. הנוסח המצרי חקוק בהירוגליפים על קירות המקדשים בכרנך וברמסאום; העתק מוגדל של הלוח החתי תלוי במטה האו״ם בניו יורק.

הירוגליפים למלכים ולאלים

לחותמות ולכתובות סלע השתמשו מלכי החתים בכתב נוסף: ההירוגליפים האנטוליים. בכתב זה נכתבה לווית, שפה שדיברו בה רבים באימפריה. יש בו כחמש מאות סימנים – סימני מילים וסימני הברות – והשורות נכתבות לסירוגין משמאל לימין ומימין לשמאל, כמו בחריש של שדה.

ההירוגליפים האריכו ימים אחרי האימפריה בחמש מאות שנה. פענוחם נשען במידה רבה על הכתובת הדו-לשונית של קרטפה, שנחפרה החל מ-1947: אותו טקסט מופיע בה בלווית הירוגליפית ובאלפבית הפיניקי, שאותו כבר ידעו לקרוא. הסימן 𔐀, דמות המצביעה על עצמה, פירושו "אני" – כתובות רבות נפתחות בו: "אני…"

אלף האלים של חאטי

החתים דיברו על "אלף האלים של ארץ חאטי": הם אימצו את האלים של עמים שכבשו ושל עמים שכנים, וכתבו את שמותיהם בשפת המקור. במקדש הסלע יזיליקאיה, ליד חתושה, חצבו במאה ה-13 לפנה״ס תהלוכות ארוכות של אלים ואלות הנפגשות אצל אל הסערה תשוב והאלה חבת.

קץ ומורשת

בסביבות 1180 לפנה״ס, כשמדינות רבות במזרח הים התיכון קרסו, הגיעה האימפריה החתית לקצה וחתושה ננטשה. אולם בצפון סוריה ובדרום-מזרח אנטוליה שרדו מדינות ניאו-חתיות, כמו כרכמיש, עד סוף המאה ה-8 לפנה״ס, והן כתבו בהירוגליפים לוויים.

אחר כך נשכחו החתים במשך אלפיים וחמש מאות שנה, וזכרם נותר רק בתנ״ך. הנוסע הצרפתי שארל טקסייה תיאר את ההריסות ליד הכפר בואזקוי בשנות ה-30 של המאה ה-19, אבל במשך זמן רב איש לא ידע של מי הייתה העיר. רק ארכיון הלוחות והפענוח של הרוזני החזירו לחתים את ההיסטוריה שלהם ואת שפתם.