שפות העת העתיקה
האטרוסקים
אטרוריה · מן הכתובות הראשונות בסביבות 700 לפנה״ס ועד הכחדת השפה סביב תחילת הספירה
לפני עלייתה של רומא היו הערים האטרוסקיות מן החזקות באיטליה, ולפי הדעה הרווחת מהן קיבלו הרומאים את האלפבית שהפך לכתב הלטיני. האטרוסקית אינה שפה הודו-אירופית; קרובותיה המתועדות היחידות הן, לפי הדעה המקובלת כיום, הרטית באלפים והלמנית באי למנוס. את כ-13,000 הכתובות שלה אפשר לקרוא בקול, כי הכתב מקורו באלפבית היווני, אבל מבינים אותן רק בחלקן. הטקסט הארוך ביותר ששרד האריך ימים יותר מן האטרוסקים עצמם – כתכריכים של מומיה מצרית.
שתים־עשרה הערים של אטרוריה
האטרוסקים ישבו במרכז איטליה, בין נהרות הארנו והטיבר, באזור שהרומאים קראו לו אטרוריה; שמו של היום, טוסקנה, בא מן המילה הלטינית Tusci, "אטרוסקים". הציוויליזציה שלהם צמחה מתוך תרבות וילאנובה שקדמה לה באותו אזור (מבערך 900 לפנה״ס). רוב הארכאולוגים והגנטיקאים רואים כיום באטרוסקים אוכלוסייה מקומית ולא מהגרים מאסיה הקטנה, כפי שטען הרודוטוס. עושרם בא מכרייה של מתכות ומסחר בהן, ובעיקר בנחושת ובברזל, והיישובים האטרוסקיים התפשטו לעמק הפו ולקמפניה.
האטרוסקים לא הקימו מעולם מדינה אחת. לפי המסורת העתיקה, שתים־עשרה ערים יצרו ברית רופפת ונפגשו פעם בשנה במקדש Fanum Voltumnae ליד וולסיניי; בדרך כלל מונים ביניהן את טרקוויניה, קאירה (צ׳רווטרי של היום), ויי, וולצ׳י, וולטרה, פרוג׳ה, קורטונה, קיוזי וארצו. לפי המסורת הרומית, מלכים ממוצא אטרוסקי שלטו ברומא במאה ה-6 לפנה״ס (לפי התאריכים המסורתיים 616–509 לפנה״ס), והרומאים גירשו את האחרון שבהם, טרקוויניוס הגאה. מן המאה ה-5 לפנה״ס דעך כוחם של האטרוסקים: ב-474 לפנה״ס הביס אותם הירון, עריץ סירקוזה, ליד קומאי, ב-396 לפנה״ס כבשו הרומאים את ויי והחריבו אותה, ובמאה ה-3 לפנה״ס הכניעו את אטרוריה כולה.
שפה בלי קרובות הודו-אירופיות
האטרוסקית אינה שפה הודו-אירופית, בניגוד ללטינית, לאוסקית או לאומברית, שדיברו בהן בשכנות. זמן רב נחשבה לשפה מבודדת. מאז עבודתו של הבלשן הגרמני הלמוט ריקס מ-1998 רווחת הדעה שהיא יוצרת משפחה טירסנית (טירנית) קטנה יחד עם הרטית, המתועדת בכתובות מן האלפים המזרחיים, והלמנית מן האי למנוס שבים האגאי. ההתאמות הן בעיקר במורפולוגיה: ללמנית ולאטרוסקית משותפות, למשל, סיומות היחסה -si ו-ale-, ו-aviś הלמנית מקבילה ל-avils האטרוסקית, הגניטיב של avil "שנה". קשרים שהוצעו עם הונגרית, אלבנית, ארמנית, השפות השמיות, הקווקזיות או האנטוליות לא אוששו.
לפי ההיסטוריון היווני דיוניסיוס מהליקרנסוס, האטרוסקים קראו לעצמם Rasenna. בכתובות מופיעה הצורה rasna, שמפרשים אותה בדרך כלל "עם, קהילה", כמו ב-tular rasnal, "גבולות העם". כיום ידועות כ-13,000 כתובות אטרוסקיות, מבערך 700 לפנה״ס ועד ראשית המאה ה-1 לספירה, רובן מאיטליה, אבל גם מקורסיקה, מסרדיניה, מדרום גאליה ומקרתגו. רובן קצרות: כתובות קבורה, שמות בעלים, הקדשות לאלים. טקסטים ארוכים יותר יש מעטים בלבד.
אלפבית ממתיישבים יוונים
האטרוסקים קיבלו את הכתב שלהם מיוונים מן האי אאוביה, שבמאה ה-8 לפנה״ס ייסדו את היישובים הראשונים באיטליה, פיתקוסאי באי איסקיה וקומאי בקמפניה. האלפבית האטרוסקי הקדום ביותר הידוע חרוט על מסגרת של לוח שעווה קטן משנהב ממרסיליאנה ד׳אלבניה שליד גרוסטו, מבערך 700 לפנה״ס. יש בו 26 אותיות בסדר היווני, ובהן דיגמה, סאן וקופה; יש בו גם אותיות שהאטרוסקים לא נזקקו להן, כמו B, D ו-O.
באטרוסקית לא היו העיצורים הקוליים b, d, g ולא התנועה o. לכן יצאו האותיות B, D ו-O משימוש, ואילו הגמה היוונית (C) שימשה ל-k ודחקה את K ואת Q. לצליל f הופיעה בסביבות 600–550 לפנה״ס אות חדשה בצורת הספרה 8; כתובת סבלית מוקדמת מרמזת שהאטרוסקים קיבלו אותה משכנים דוברי שפות סבליות. עד בערך 400 לפנה״ס השתמשה אטרוריה כולה באלפבית הקלאסי בן 20 האותיות. כתבו מימין לשמאל, ובכתובות הקדומות ביותר לפעמים בכיוונים מתחלפים (בוסטרופדון). הכתובות הקדומות ביותר אינן מפרידות בין מילים; מן המאה ה-6 לפנה״ס מפרידים ביניהן בנקודה או בנקודתיים.
הטעמה חזקה של ההברה הראשונה החלישה את התנועות בהברות שאחריה, ואלה כבר לא נכתבו: Alexandros היוונית היא Alcsntre באטרוסקית, ו-Herakles היא Hercle. זה מסביר את צירופי העיצורים שנראים חריגים כל כך במילים אטרוסקיות.
האלפבית האטרוסקי
- a
- c[k]; מן הגמה היוונית, ומכאן C הלטינית
- e
- v[w]; הדיגמה היוונית, ומכאן F הלטינית
- z[ts]
- h
- θ[tʰ], t מנושף
- i
- l
- m
- n
- p
- śעיצור שורק, כנראה [ʃ]; הסאן היוונית
- r
- s
- t
- uגם במקום o היוונית
- φ[pʰ], p מנושף
- χ[kʰ], k מנושף
- f[f]; רק מן המאה ה-6 לפנה״ס
- k[k]; רק בכתובות ארכאיות, בעיקר לפני a
- q[k]; רק בכתובות ארכאיות, לפני u
tular rasnal"גבולות העם", כלומר גבולות ציבוריים – כתובת על אבני גבול; -l היא סיומת הגניטיב
באלפבית האטרוסקי הקלאסי (מבערך 400 לפנה״ס) היו 20 אותיות; k ו-q שייכות לכתובות הארכאיות. האותיות b, d ו-o, שהיו באלפבית הדגם, לא שימשו את האטרוסקים. בערים שונות שימשו הסימנים ל-s ול-ś בתפקידים הפוכים, וצורות האותיות השתנו לפי מקום ותקופה. יוניקוד מקודד את הכתבים האיטליים העתיקים משמאל לימין, ולכן האותיות והמילים כאן מצוירות כתמונת ראי של רוב הכתובות, הנכתבות מימין לשמאל. הסימנים מוצגים בגופן Noto Sans Old Italic.
קריא, אבל מובן רק בחלקו
את הכתב האטרוסקי מעולם לא היה צריך לפענח: ערכי הצליל של האותיות ידועים ממוצאן היווני, ולכן אפשר להגות את הטקסטים בקירוב. מה שחסר הוא מפתח למשמעותם. לאטרוסקית אין קרובות מוכרות שיוכלו לעזור, והטקסטים ששרדו קצרים וחוזרים על עצמם. לכן משתמשים החוקרים בשיטה המכונה קומבינטורית: הם בוחנים באילו הקשרים חוזרת מילה ומסיקים מן הדפוסים את תפקידה ואת משמעותה. כך נקבעו חלקי הדיבר, סיומות היחסה והפועל ומשמעויותיהן של מילים שכיחות. כיום ידועה בוודאות סבירה משמעותן של כמה מאות מילים בלבד.
עזרה נוספת באה מכתובות דו-לשוניות עם לטינית, יוונית או פיניקית, מסצנות על מראות ועל כלי חרס שבהן דמויות מן המיתולוגיה היוונית מסומנות בשמות אטרוסקיים (Hercle, Menrva, Aplu), ומהערות של סופרים עתיקים. הטקסט הדו-לשוני החשוב ביותר הוא לוחות הזהב מפירגי, נמלה של קאירה, שנמצאו ב-1964 בחפירותיו של מסימו פלוטינו. הם מבערך 500 לפנה״ס ומתעדים הקדשה של מקדש לאלה שהטקסט הפיניקי קורא לה עשתרת והטקסט האטרוסקי – Uni. הטקסט הפיניקי והטקסט האטרוסקי הארוך יותר תואמים בתוכנם, אבל אינם תרגום מילה במילה. המילה החדשה היחידה שאפשר היה לחלץ מהם היא ci, "שלוש": התורם, תפאריה וליאנס (Thefarie Velianas), שליט קאירה, הקדיש את המקדש בשנה השלישית למלכותו.
tite cale : atial : turce malstria : cver
- tite cale
- טיטה קאלה (שם של גבר)
- atial
- לאמו (גניטיב של ati "אם")
- turce
- נתן
- malstria
- מראה
- cver
- מתנה (?)
טיטה קאלה נתן (את) המראה (הזאת) לאמו במתנה.כתובת על מראת ברונזה אטרוסקית ועליה סצנה עם האלה טוראן (ונוס), אטוניס ומנרווה (מינרווה). על המראה היא נכתבת מימין לשמאל, עם נקודתיים בין המילים. הגניטיב atial מציין כאן את המקבל, כמקובל בהקדשות אטרוסקיות; turce היא צורת העבר של הפועל -tur "לתת", עם הסיומת -ce, שאינה מציינת גוף. משמעותה של cver נלמדת מהקדשות דומות והיא פחות ודאית. ידועות יותר מ-3,000 מראות אטרוסקיות, ועל רבות מהן כתובים שמות הדמויות המתוארות.
חפצים מדברים וכתובות קבורה
כתובות אטרוסקיות רבות מדברות בשם החפץ בגוף ראשון: mi … "אני (הוא) …". על כלים כתוב שם בעליהם או שם התורם. כתובת על גביע (קיליקס) מן המאה ה-5 לפנה״ס אף מזהירה גנבים: mi χuliχna cupes alθrnas … ei minipi capi, "אני (הוא) הגביע (הקיליקס) של קופה אלתרנה … אל תגנוב אותי".
רוב הכתובות באות מקברים. בתי הקברות האטרוסקיים של צ׳רווטרי ושל טרקוויניה הם אתרי מורשת עולמית של אונסק״ו: בבית הקברות בנדיטצ׳ה בצ׳רווטרי יש יותר מאלף תלי קבורה, ובטרקוויניה כ-6,000 קברים וכ-200 קברים מצוירים, שבהם הדמויות מסומנות לעיתים קרובות בשמות אטרוסקיים. כתובות הקבורה בנויות לפי נוסחאות קבועות: שם, שם האב (clan "בן", seχ "בת"), משרות שמילא המת וגילו, למשל lupu avils … "מת בן … שנים". בזכות הנוסחאות האלה המילים לקרבה משפחתית, למשרות ולמספרים הן מן המוכרות ביותר.
האטרוסקית היא שפה אגלוטינטיבית: היא מבטאת משמעויות דקדוקיות בשרשור סיומות. "בן" הוא clan, "בנים" – clenar, ו"לבנים" – clenaraśi. לפי התיאור המקובל יש לשמות העצם חמש יחסות ושני מספרים, וצורה אחת לנומינטיב ולאקוזטיב. זמן העבר נוצר בסיומת -ce, שאינה מציינת גוף: tur "נותן", turce "נתן". הפועל בא בדרך כלל בסוף המשפט.
מילים אטרוסקיות
מילים שמשמעותן מבוססת היטב. האותיות מוצגות כאן ביוניקוד, משמאל לימין; על גבי הממצאים הן נכתבו בדרך כלל מימין לשמאל:
| כתובת | תעתיק | משמעות |
|---|---|---|
| 𐌌𐌉 | mi | אני; אקוזטיב mini "אותי" |
| 𐌂𐌋𐌀𐌍 | clan | בן; ברבים clenar |
| 𐌔𐌄𐌙 | seχ | בת |
| 𐌀𐌕𐌉 | ati | אם |
| 𐌀𐌐𐌀 | apa | אב |
| 𐌐𐌖𐌉𐌀 | puia | רעיה |
| 𐌀𐌅𐌉𐌋 | avil | שנה; בכתובות קבורה – גיל המת |
| 𐌋𐌖𐌐𐌖 | lupu | מת |
| 𐌔𐌅𐌀𐌋𐌂𐌄 | svalce | חי (בעבר) |
| 𐌕𐌖𐌓𐌂𐌄 | turce | נתן, הקדיש |
| 𐌆𐌉𐌋𐌀𐌈 | zilaθ | נושא משרה בכירה, בדומה לפרטור הרומי |
| 𐌕𐌖𐌋𐌀𐌓 | tular | גבול, גבולות |
| 𐌀𐌉𐌔, 𐌀𐌉𐌔𐌀𐌓 | ais, aisar | אל, אלים |
| 𐌖𐌔𐌉𐌋 | usil | שמש; גם אל השמש |
| 𐌕𐌉𐌖𐌓 | tiur | ירח; חודש |
קבר הנמרים בטרקוויניה
ספירה
המספרים האטרוסקיים ידועים מכתובות קבורה המציינות את גיל המת ומזוג קוביות משחק מטוסקניה שעליהן המספרים כתובים במילים. יש הסכמה על θu 1, zal 2, ci 3 ו-maχ 5; śa ו-huθ הם 4 ו-6, אבל איזה מהם הוא איזה – שנוי במחלוקת; הדעה הרווחת כיום היא śa 4, huθ 6 (ראו המסגרת). העשרות נוצרות בסיומת -alχ (cealχ 30, muvalχ 50), ועשרים הוא zaθrum. את המספרים 17 עד 19 ביטאו בחיסור מעשרים: ciem zaθrum, "שלוש מעשרים", הוא 17. באותו אופן יצרו הרומאים את duodeviginti ו-undeviginti (18 ו-19), ומייחסים זאת להשפעה אטרוסקית.
סימני המספרים האטרוסקיים 𐌠 (1), 𐌡 (5), 𐌢 (10) ו-𐌣 (50) נחשבים בדרך כלל לאבות הספרות הרומיות. את המספרים כתבו בחיבור, מן הערכים הגבוהים אל הנמוכים, כך ש-87 הוא 𐌣𐌢𐌢𐌢𐌡𐌠𐌠 (בכתובות בדרך כלל מימין לשמאל). רק את 17 עד 19 כתבו בספרות גם בחיסור, ואת 17 כ-𐌠𐌠𐌠𐌢𐌢 ("שלוש מעשרים"). את ארבע, לעומת זאת, כתבו האטרוסקים 𐌠𐌠𐌠𐌠, ולא בחיסור כמו IV הרומי המאוחר.
ספר הפשתן מזאגרב
לפי סופרים רומיים הייתה לאטרוסקים ספרות דתית עשירה, הידועה בשם הכולל Etrusca disciplina: ספרים על ניחוש מקרבי בעלי חיים שהוקרבו ומן הברקים, ועל טקסים. דבר מכל זה לא שרד. הספר האטרוסקי היחיד שהגיע לידינו הוא ה-Liber Linteus ("ספר הפשתן"), וגם הוא רק במקרה: הפשתן שעליו נכתב שימש במצרים התלמית לעטיפת מומיה.
את המומיה של אישה קנה באלכסנדריה ב-1848 הפקיד הקרואטי מיחאילו באריץ׳, ומאז 1867 היא נמצאת בזאגרב יחד עם תכריכיה, כיום במוזיאון הארכאולוגי. האגיפטולוג היינריך ברוגש הבחין בכתב, אבל חשב שהוא מצרי. רק ב-1892 זיהה יאקוב קראל בווינה את השפה כאטרוסקית והחזיר את הרצועות לסדרן המקורי.
בספר היו שנים־עשר טורים שנכתבו מימין לשמאל, בדיו שחורה ובקווי סרגול אדומים. שרדו כ-230 שורות ובהן כ-1,300 מילים קריאות, אבל רק כ-500 מילים או שורשים שונים; לפי ההערכה שרד רק כ-60% מן הטקסט המקורי. על סמך הפליאוגרפיה הוא מתוארך לסביבות 250 לפנה״ס, ואילו תיארוך פחמן 14 מצביע על בד קדום יותר. תוכנו הוא ככל הנראה לוח שנה דתי עם תאריכים, שמות אלים והוראות להקרבת מנחות, למשל vacl, לפי הפירוש הרווח "נסך". שמות האלים המקומיים ממקמים את מקורו סביב אגם טרזימנו, בגבול שבין טוסקנה לאומבריה של היום (פרוג׳ה, קיוזי, קורטונה, ארצו).
לוח שנה, חוזים ואבני גבול
הטקסט האטרוסקי השני באורכו הוא ה-Tabula Capuana, לוח טרקוטה של כ-60 × 50 ס״מ שנמצא ב-1898 בסנטה מריה קפואה וטרה שבקמפניה, וכיום הוא במוזיאון אלטס בברלין. הוא מבערך 470 לפנה״ס, ויש בו יותר מ-300 מילים קריאות ב-62 שורות. קווים אופקיים מחלקים אותו לעשרה חלקים, כנראה לפי חודשים ממרץ עד דצמבר; גם הטקסט הזה הוא לוח שנה פולחני. שורותיו נכתבו לסירוגין משמאל לימין ומימין לשמאל.
הטקסטים החילוניים הם בעיקר משפטיים. ה-Cippus Perusinus, גוש אבן שנמצא ב-1822 בגבעת סן מרקו ליד פרוג׳ה, נושא 46 שורות וכ-130 מילים מן המאה ה-3 או ה-2 לפנה״ס. לפי הפירוש המקובל הוא מתעד הסכם בין משפחת ולתינה מפרוג׳ה למשפחת אפונה מקיוזי על חלקת אדמה שיש בה קבר. את לוח הברונזה Tabula Cortonensis הביא ב-1992 למשטרה בקורטונה אדם שמצא אותו ולא אמר את האמת על מקום מציאתו. יש בו כ-200 מילים, והוא עוסק כנראה במכירה או בחלוקה של קרקע ליד אגם טרזימנו; ככל הנראה ממנו נלמדה המילה tisś, "אגם".
חוזים באבן ובברונזה
הכבד מפיאצ׳נצה
כוהנים אטרוסקים שנקראו הרוספקים קראו את רצון האלים בכבדים של בעלי חיים שהוקרבו ובברקים. הרומאים העריכו את אומנותם, ובמאה ה-1 לספירה החזיר הקיסר קלאודיוס את מעמדם. כבד ברונזה שנמצא ב-26 בספטמבר 1877 בשדה ליד גוסולנגו שבמחוז פיאצ׳נצה מתפרש בדרך כלל כמראה כיצד חילקו האטרוסקים את השמים בין האלים. הדגם הזה של כבד כבשה בגודל טבעי (126 × 76 × 60 מ״מ) הוא מסוף המאה ה-2 לפנה״ס, והוא מחולק לשדות הנושאים שמות של אלים; בשוליו 16 חלקים.
השמות מקוצרים, וקריאות רבות שנויות במחלוקת. בין הקריאים: tin (טיניה, המקבילה ליופיטר), uni (יונו), neθ(uns) (נפטון) ו-fufluns (בכחוס); על הצד התחתון כתוב usils, הגניטיב של usil "שמש".
סוף השפה ומה שנשאר ממנה
תחת השלטון הרומי פינתה האטרוסקית בהדרגה את מקומה ללטינית, בדרום אטרוריה מוקדם יותר מאשר בצפון. ויי עברה ללטינית אחרי חורבנה ב-396 לפנה״ס, קאירה בסוף המאה ה-2 לפנה״ס. בקיוזי, בפרוג׳ה, בארצו ובוולטרה עוד נכתבו כתובות אטרוסקיות ודו-לשוניות במאה ה-1 לפנה״ס; הכתובת המתוארכת האחרונה (דו-לשונית) באה מוולטרה, מבערך 10–20 לספירה. רוב החוקרים ממקמים את הכחדת השפה בסוף המאה ה-1 לפנה״ס או בראשית המאה ה-1 לספירה; ידיעה מוגבלת שלה אולי נשמרה זמן רב יותר בפולחן הדתי.
הקיסר קלאודיוס (שלט 41–54 לספירה), שאשתו הראשונה פלאוטיה אורגולנילה הייתה ממוצא אטרוסקי, כתב היסטוריה של האטרוסקים בעשרים ספרים, Tyrrhenika. החיבור אבד, ולא ברור אם קלאודיוס עוד ידע לקרוא אטרוסקית.
המורשת העיקרית של האטרוסקים היא האלפבית שלהם. לפי הדעה הרווחת נגזר ממנו האלפבית הלטיני, וכך גם האלפביתים של שפות אחרות באיטליה, כמו אוסקית, אומברית וונטית. באלפבית הלטיני נשאר עקב של התיווך האטרוסקי באות C: הרומאים השתמשו בה בתחילה גם ל-k וגם ל-g, עד שהנהיגו אות נפרדת, G. כמה עשרות מילים ושמות אטרוסקיים עברו גם ללטינית. גזירת persona "מסכה" מן phersu האטרוסקית נחשבת סבירה; אצל מילים אחרות, כמו satelles "שומר ראש" או populus "עם", מוצא אטרוסקי אפשרי אבל שנוי במחלוקת.
ציר זמן
- בערך 900 לפנה״סתרבות וילאנובה, השלב הקדום ביותר של הציוויליזציה האטרוסקית.
- המאה ה-8 לפנה״סיוונים מאאוביה מייסדים את פיתקוסאי ואת קומאי; האטרוסקים מאמצים את האלפבית שלהם.
- בערך 700 לפנה״סהכתובות האטרוסקיות הקדומות ביותר; האלפבית על הלוח ממרסיליאנה.
- המחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה״סהמצבה מלמנוס, התיעוד העיקרי של הלמנית.
- בערך 530–510 לפנה״ססרקופג בני הזוג מקאירה.
- בערך 510 לפנה״סלפי המסורת הרומית, טרקוויניוס הגאה, המלך האחרון ממוצא אטרוסקי, מגורש מרומא.
- בערך 500 לפנה״סלוחות הזהב מפירגי עם הקדשה אטרוסקית ופיניקית.
- 474 לפנה״ססירקוזה מביסה את האטרוסקים ליד קומאי.
- בערך 470 לפנה״סה-Tabula Capuana.
- 396 לפנה״סהרומאים כובשים את ויי ומחריבים אותה.
- המאה ה-3 לפנה״סרומא מכניעה את אטרוריה; בסביבות 250 לפנה״ס נכתב ה-Liber Linteus.
- בערך 10–20 לספירההכתובת האטרוסקית המתוארכת האחרונה, דו-לשונית (וולטרה).
- 41–54 לספירהשלטונו של הקיסר קלאודיוס, מחבר ה-Tyrrhenika האבודה.
- 1892יאקוב קראל מזהה אטרוסקית על תכריכי המומיה מזאגרב.
- 1964לוחות הזהב מפירגי מתגלים.
- 1992ה-Tabula Cortonensis צצה בקורטונה.
האטרוסקית על הגלובוס
לצד האטרוסקית מופיעה הוונטית, שפה הודו-אירופית מצפון-מזרח איטליה שנכתבה באלפבית שנגזר מן האלפבית האטרוסקי. לרטית וללמנית אין נקודה על הגלובוס. הקישו על שפה כדי להציג אותה על הגלובוס:
מקורות וקריאה נוספת
- Giuliano Bonfante, Larissa Bonfante: The Etruscan Language: An Introduction. Manchester University Press, מהדורה שנייה, 2002.
- Larissa Bonfante: Etruscan. University of California Press, 1990 (בסדרה Reading the Past).
- Rex E. Wallace: Zikh Rasna: A Manual of the Etruscan Language and Inscriptions. Beech Stave Press, 2008.
- Helmut Rix: Etruscan. בתוך: Roger D. Woodard (עורך), The Cambridge Encyclopedia of the World's Ancient Languages. Cambridge University Press, 2004, עמ׳ 943–966.
- Larissa Bonfante: Etruscan mirrors and the grave. בתוך: Marie-Laurence Haack (עורכת), L’écriture et l’espace de la mort. Épigraphie et nécropoles à l’époque préromaine. École française de Rome, 2015.
- L. Bouke van der Meer: Liber linteus zagrabiensis. The Linen Book of Zagreb. A Comment on the Longest Etruscan Text. Peeters, 2007.
- Glottolog 5 (שפות ומיונן).