מהלטינית לשפות הרומאניות

שפה שלא חדלה

הלטינית לא גוועה כפי שגוועה האטרוסקית, שדובריה עברו בהדרגה לשפה אחרת. אנשים באיטליה, בגאליה, בחצי האי האיברי ולאורך הדנובה העבירו את שפתם לילדיהם בלי הפסקה; היא פשוט השתנתה מדור לדור. איש לא יכול היה לחוות את היום שבו הפסיק לדבר לטינית והתחיל לדבר צרפתית או ספרדית. הקו בין "הלטינית" ל"שפות הרומאניות" נמתח בדיעבד, בנקודה שבה השינויים הצטברו די הצורך כדי שאנשים יבחינו בהם ויעלו אותם על הכתב.

השפות הרומאניות ממשיכות את הלטינית המדוברת, לא את הצורה הכתובה התקנית המוכרת מן הספרות. השתיים התקיימו זו לצד זו לאורך כל הדרך: הלטינית הכתובה השתנתה לאט ובתי הספר שמרו עליה, ואילו הדיבור השתנה מהר יותר. ובכל זאת לא היו אלה שתי שפות. חוקר הלטינית ההונגרי יוז׳ף הרמן, כמו רוב החוקרים כיום, מדגיש שמעולם לא היה פער שאין לגשר עליו בין הלטינית הכתובה למדוברת, או בין לשונם של המשכילים ללשון העם; היה זה רצף של משלבים, כמו בכל שפה.

איך אנחנו יודעים איך דיברו

את הלטינית המדוברת לא העלו על הכתב במכוון, ולכן אנו מכירים אותה רק בעקיפין. היא מבצבצת מתוך טעויות בכתובות, כמו אלה שעל קירות פומפיי או על לוחות קללה עשויים עופרת; ממכתבים פרטיים ומחשבונות; מחיבורים מקצועיים ברפואה או ברפואת בעלי חיים שלא הקפידו על הסגנון; מטקסטים נוצריים מוקדמים; מהגייתן של מילים לטיניות שנשאלו לשפות שכנות כמו בסקית, אלבנית או ולשית; ולבסוף מהשפות הרומאניות עצמן, שהשוואה ביניהן מראה כיצד צריך היה להישמע המקור המשותף שלהן.

תלונותיהם של המדקדקים חשובות במיוחד. המפורסמת שבהן היא מה שמכונה Appendix Probi, "הנספח של פרובוס": רשימה של 227 מילים במתכונת "נכון, לא שגוי", למשל speculum non speclum. שמה בא לה מכך שהשתמרה מצורפת לחיבור הנושא את שמו של המדקדק מן המאה ה-1 מרקוס ולריוס פרובוס, אף שפרובוס כמעט בוודאות לא כתב אותה. היא חוברה כנראה ברומא, לפי הדעה הרווחת במאה ה-3 או ה-4; התאריך המדויק שנוי במחלוקת. היא ידועה רק מעותק יחיד שניזוק ממים, מן המאה ה-7 או ה-8, שנעשה כנראה במנזר בוביו ונשמר כיום בנאפולי. המחבר ביקש לבער טעויות – ובכך תיעד כיצד דיברו אנשים בפועל.

האימפריה מתפרקת, וכך גם השפה

כל עוד התקיימה האימפריה הרומית, המינהל, הצבא, המסחר, הנסיעות והחינוך החזיקו את הלטינית מאוחדת; שינויים שהתחילו במקום אחד התפשטו למקומות אחרים. לפי הרמן ואחרים, הלטינית הכתובה עדיין נראית אחידה להפליא במאה ה-5, והבדלים אזוריים מתגלים רק בניתוח סטטיסטי מפורט של כתובות. במהלך המאה ה-5 התפרק החצי המערבי של האימפריה לממלכות גרמאניות, וב-476 הודח הקיסר הרומי המערבי האחרון. הקשרים ששמרו על אחדות השפה נחלשו.

אבל מה שקבע לא הייתה שנה אחת, אלא המאות שבאו אחריה. במאות ה-7 וה-8 כבשו הערבים את צפון אפריקה ואת רוב חצי האי האיברי, והקשר בין האזורים דוברי הרומאנית סביב הים התיכון נותק עוד יותר; דווקא מן המאה ה-7 ואילך מתרבה השונות האזורית במסמכים הלטיניים. גם שפותיהם של השליטים החדשים הותירו עקבות – הצרפתית, האיטלקית והספרדית, למשל, קיבלו את המילה שלהן למלחמה (guerre, guerra) מן הגרמאנית – וכך גם שפותיהם של התושבים הקודמים. עד כמה עיצבו את ההגייה ואת הדקדוק, לעומת זאת, יש לשפוט בכל מקרה לגופו, ולא פעם הדבר נותר שנוי במחלוקת.

הלטינית לא שרדה בכל מקום. בבריטניה, בצפון אפריקה ובעמק המוזל החליפו אותה שפות אחרות במהלך ימי הביניים. בבלקן דחקו אותה ברובה השפות הסלאביות; היא חיה ברומנית ובשפות הקרובות לה, ארומנית, מגלנו-רומנית ואיסטרו-רומנית, ושרדה בחוף הים האדריאטי כדלמטית, שהדובר הידוע האחרון שלה, טואונה אודאינה מהאי קרק, מת ב-1898.

שינויי הגה סדירים

ההגאים לא השתנו באקראי אלא באופן סדיר: שינוי מסוים פגע, באזור מסוים ובתקופה מסוימת, בכל מילה שבה עמד ההגה באותו מקום. זה מה שמאפשר להתאים באמינות מילים רומאניות למקורותיהן הלטיניים. יש שינויים המשותפים לכל השפות הרומאניות או כמעט לכולן: עד המאה ה-5 נעלמה ההבחנה בין תנועות ארוכות לקצרות, ונשמטו h ו-m- הסופית של מילים ארוכות יותר. שינויים אחרים התרחשו רק בחלק מן המרחב.

הלטינית הקלאסית הגתה את c תמיד כ-k. לפני e ו-i, לעומת זאת, השתנה ה-k בהדרגה, כך ש-caelum, "שמיים", הפכה ל-cielo האיטלקית עם צ׳, ל-ciel הצרפתית ול-céu הפורטוגזית עם s, ל-cielo הספרדית עם [θ] (כמו th באנגלית) ברוב ספרד, ול-cer הרומנית עם צ׳. רק שפות בשוליים נמלטו מן השינוי: הסרדינית הלוגודורית (chenàre, "לסעוד ארוחת ערב", מן הלטינית cenare) שומרת עדיין על ה-k, וכך גם הדלמטית שנכחדה (kenúr).

הצירוף ct התפתח בכל אזור אחרת: noctem הלטינית הפכה ל-notte באיטלקית, noche בספרדית, noite בפורטוגזית, nuit בצרפתית ו-noapte ברומנית. במערב נחלשו עיצורים אטומים שבין תנועות (vitam, "חיים", נתנה vida בספרדית ובפורטוגזית ו-vie בצרפתית, אבל vita באיטלקית); הגבול הוא צרור של הבדלים ניביים שחוצה את איטליה בערך מן לה ספציה ועד רימיני, ומכונה קו לה ספציה–רימיני. השפות הרומאניות המערביות גם הוסיפו תנועה לפני s בתחילת מילה שאחריה עיצור (scribere > ספרדית escribir, צרפתית écrire, אבל איטלקית scrivere, רומנית scrie), והספרדית הפכה f בתחילת מילה ל-h, שנשמטה לאחר מכן (farina > harina, filius > hijo).

יחסות, תוויות יידוע וזמנים חדשים

הלטינית ביטאה את היחסים בתוך המשפט בעיקר באמצעות סיומות של שש יחסות. משנעלמה ה-m- הסופית ותנועות אחדות התמזגו, סיומות רבות נשמעו זהות ומערכת היחסות קרסה; את תפקידה קיבלו על עצמם מילות יחס וסדר מילים קבוע יותר. במקום Marcus patri librum dat הקלאסי, "מרקוס נותן לאביו את הספר", אומרים באיטלקית Marco dà il libro al padre, מילולית "מרקוס נותן את הספר לאב". הצרפתית העתיקה והאוקסיטנית העתיקה עוד הבחינו בין שתי יחסות, יחסת הנושא והיחסה העקיפה, והרומנית עדיין משתמשת בצורה מיוחדת המשותפת לגניטיב ולדטיב: casa, "הבית", אבל casei, "של הבית, לבית".

בלטינית לא היו תוויות יידוע. השפות הרומאניות יצרו אותן: את תווית היידוע מכינוי הרמז ille, illa, "ההוא, ההיא" (באיטלקית il, la, בספרדית el, la, בפורטוגזית o, a, בצרפתית le, la), ואת התווית הבלתי מיודעת משם המספר unus, una, "אחד". הרומנית מצמידה את תווית היידוע לסוף המילה, כמו שעושות גם הבולגרית והאלבנית השכנות: lupul, "הזאב", מ-lupum illum. הסרדינית בנתה את תווית היידוע שלה מן הכינוי ipse (su, sa). בשבועות שטרסבורג מ-842 עדיין אין תווית יידוע גם במקום שבו הצרפתית המאוחרת הייתה דורשת אותה: pro christian poblo, "למען העם הנוצרי".

גם צורות פועל חדשות נבנו מצירופים. העתיד הקלאסי מסוג cantabo, "אשיר", נעלם, ובמקומו בא שם הפועל בצירוף habere, "יש ל-, להחזיק": cantare habeo, "עליי לשיר", הפך ל-canterò באיטלקית, cantaré בספרדית, cantarei בפורטוגזית ו-chanterai בצרפתית. בשבועות שטרסבורג הצורה הזאת כבר שלמה: salvarai, "אגן", prindrai, "אקח, אכנס ל-". הרומנית יוצרת את העתיד שלה אחרת, בעזרת פועל עזר מן הלטינית volo, "אני רוצה" (voi cânta). המין הסתמי התמזג ברובו עם הזכר, אבל הותיר עקבות: צורות רבים איטלקיות כמו le uova, "הביצים", או le braccia, "הזרועות", ממשיכות את סיומת הסתמי הלטינית -a (ova, bracchia).

גלוסות למקרא וועידת טור

במאה ה-8, כנראה בצפון גאליה, חיבר מישהו מילון הערות למקרא הלטיני, הנקרא היום הגלוסות של רייכנאו, על שם מנזר רייכנאו שעל אגם קונסטנץ, שבו נשמר כתב היד מאוחר יותר. הוא מבאר יותר מאלף מילים וצורות מן הוולגטה של הירונימוס שהקוראים אולי כבר לא הכירו, בביטויים הקרובים לדיבור של אותם ימים: semel, "פעם אחת", מבואר כ-una vice, pulchra, "יפה", כ-bella, in ore, "בפה", כ-in bucca, hiems, "חורף", כ-hibernus. הגלוסות כתובות בלטינית, אבל הן מבשרות את המילים הרומאניות – השוו לצרפתית une fois, belle, bouche, hiver.

בסוף המאה ה-8 קידמו קרל הגדול וחכמי חצרו, ובראשם אלקווין מיורק, רפורמה בהשכלה ולטינית נכונה יותר המבוססת על דגמים עתיקים. הרפורמה הבליטה עד כמה התרחק הדיבור מן הכתב. ב-813 הורתה ועידת בישופים בטור לתרגם את הדרשות (ההומיליות) "in rusticam Romanam linguam aut Thiotiscam" – ללשון הרומאנית הכפרית או לגרמנית – כדי שכולם יבינו אותן. זוהי אחת ההודאות המפורשות הראשונות בכך שהדיבור הרומאני כבר אינו זהה ללטינית.

ב-1982 העלה חוקר השפות הרומאניות הבריטי רוג׳ר רייט השערה רבת השפעה, אך לא מקובלת על הכול: לטענתו, עד הרפורמה הקרולינגית הוקראו טקסטים לטיניים בהגייה המקומית, כך שבעיני בני התקופה היו הלטינית הכתובה והרומאנית המדוברת שפה אחת בכתיב מסורתי. רק הרפורמה, שהנהיגה הגייה "לפי האות", הפכה את הלטינית לשפה למדנית נפרדת – ויצרה את הצורך לכתוב את שפת הדיבור בדרך אחרת.

הטקסטים הראשונים בשפת הדיבור

הטקסט הרציף העתיק ביותר שנכתב במכוון בשפה רומאנית מוקדמת של צרפת הוא שבועות שטרסבורג מ-14 בפברואר 842, שהשתמרו בחיבור הלטיני "תולדות" של ניטהארד, נכדו של קרל הגדול (עוד עליהן בדף על רומא). ניטהארד מקדים לשבועת החיילים את המשפט הלטיני Romana lingua sic se habet, "בלשון הרומאנית נוסחה כך", ולשבועה המקבילה של צבא לודוויג הגרמני – את Teudisca autem lingua, "ובגרמנית". צעירה מהן בכארבעים שנה הסקוונציה של אאולליה הקדושה (סביב 880), השיר הצרפתי העתיק ביותר שהשתמר.

באיטליה העדות המוקדמת ביותר המתוארכת במדויק היא Placiti cassinesi, הצהרות בשבועה מן השנים 960–963 בסכסוכים על קרקעות של מנזר מונטה קאסינו. במרץ 960 הצהיר עד לפני בית הדין בקפואה: Sao ko kelle terre, per kelle fini que ki contene, trenta anni le possette parte sancti Benedicti – "אני יודע שהאדמות ההן, בתוך הגבולות המתוארים כאן, הוחזקו שלושים שנה בידי הצד של בנדיקטוס הקדוש", כלומר בידי המנזר. הפרוטוקול הלטיני של בית הדין שמר את המשפט הזה בשפת הדיבור, לפי הפרשנות המקובלת כדי שכל הנוכחים יבינו אותו. חידת ורונה, הקדומה יותר (סוף המאה ה-8 או תחילת המאה ה-9), עומדת על הגבול שבין הלטינית לרומאנית, וסיווגה שנוי במחלוקת.

בחצי האי האיברי נמנות עם העדויות המוקדמות ביותר Glosas Emilianenses, הערות שנכתבו בין השורות ובשוליים של כתב יד לטיני ממנזר סן מיאן דה לה קוגוליה שבלה ריוחה. הן מן המאה ה-10 או ה-11; התאריך המדויק שנוי במחלוקת. מלבד ההערות ברומאנית יש בהן שתי גלוסות קצרות בבסקית, שנחשבות בדרך כלל למשפטים הכתובים העתיקים ביותר בשפה זו. בין הטקסטים המתוארכים העתיקים ביותר בפורטוגזית נמנית צוואתו של המלך אפונסו השני מ-1214. הרומנית מתועדת אחרונה: הטקסט הרומני העתיק ביותר שהשתמר וניתן לתארכו במדויק הוא מכתב ששלח ב-1521 ניאקשו מקמפולונג לבראשוב. הוא כתוב באלפבית הקירילי; האלפבית הלטיני גבר ברומנית רק במאה ה-19 (רשמית בשנים 1860–1862).

פרוטו-רומאנית: מה אפשר לשחזר

בעיני הבלשנות ההיסטורית השפות הרומאניות הן מקרה מיוחד: האב הקדמון שלהן מוכר מטקסטים. השיטה ההשוואתית, המשמשת בדרך כלל לשחזור הפרוטו-הודו-אירופית או הפרוטו-סלאבית, יכולה לגזור מן הצאצאים את האב הקדמון המשותף של השפות הרומאניות, הפרוטו-רומאנית, ואת התוצאה אפשר לבדוק מול לטינית ממשית. צורות שאינן מתועדות בשום מקום וקיימות רק כשחזור מסומנות בכוכבית.

ההשוואה מראה שהשחזור לוכד באמינות את הצורה המדוברת של השפה, שהמקורות הכתובים מסתירים: תשע תנועות בלי הבחנה באורך במקום עשר התנועות הקלאסיות (חמש קצרות וחמש ארוכות), שרוב השפות הרומאניות מיזגו עוד יותר לשבע; את האקוזטיב בלי -m; מילים עממיות; ואפילו מילים שאינן מופיעות בטקסטים לטיניים כלל. דוגמה לכך היא ‎*captiare, "לצוד", הנגזרת מ-captare, "לתפוס": ממנה באו cacciare האיטלקית, chasser הצרפתית, cazar הספרדית ו-caçar הפורטוגזית. המיזם הבין-לאומי Dictionnaire Étymologique Roman (DÉRom), שהחל ב-2008, משחזר בדרך זו באופן שיטתי את אוצר המילים הבסיסי של הפרוטו-רומאנית.

אבל לשחזור יש גבולות. מה שנעלם מכל שפות הבת אי אפשר לשחזר מהן: איש לא היה יכול לנחש מן השפות הרומאניות שבלטינית היה עתיד מסוג cantabo, סביל הנוצר בסיומות (amatur, "נאהב") או רוב היחסות שלה. השחזור גם אינו נותן תאריכים מדויקים; הוא מטשטש הבדלים בין אזורים וקבוצות חברתיות, ולוכד את המצב שלפני היפרדות השפות ולא את הלטינית של התקופה הקלאסית. לכן הפרוטו-רומאנית אינה אותו דבר כמו "הלטינית הוולגרית"; זהו מודל שמתקרב ללטינית המדוברת מן הכיוון ההפוך מזה של המקורות הכתובים.