תעלומות לשוניות

שלושה סוגים של אי-ידיעה

"תעלומה" אין פירושה כאן דבר נסתר או על-טבעי. מדובר בשאלות פתוחות שהראיות שבידינו עד כה אינן מספיקות כדי להכריע בהן. הן מתחלקות לשלושה סוגים: כתבים שאת כתובותיהם איננו יודעים לקרוא או להבין; שפות שלא הוכח שהן קרובות לשפה אחרת כלשהי; ומשפחות גדולות מוצעות שהמומחים חלוקים לגביהן משום שהראיות להן חלשות.

בכל אחת מהשאלות האלה יש להבחין בין שלושה דברים. עובדה היא מה שמתועד בממצאים ואומת באופן בלתי תלוי, כמו גילו של הקלף של כתב היד של וויניץ׳. השערה היא פרשנות שהראיות מאפשרות אך אינן מוכיחות, כמו קרבה בין השפות הייניסאיות שבסיביר לשפות נה-דנה שבצפון אמריקה. מיתוס הוא טענה שמתפשטת אף שלא עמדה בביקורת מדעית, כמו ההודעות החוזרות ונשנות שכתב היד של וויניץ׳ נקרא סוף-סוף.

קריאה אינה הבנה

לפענוח יש שני צדדים: לברר איך קוראים את הסימנים, ולהבין את השפה שהם מתעדים. השניים אינם חייבים לבוא יחד. את הכתובות האטרוסקיות אפשר לקרוא, כי האלפבית האטרוסקי נגזר מהיווני, אבל את השפה מבינים רק בחלקה. בליניארי א אפשר להעריך את ערכם של סימנים רבים על פי ליניארי ב המאוחר יותר, אבל השפה אינה ידועה. בכתב האינדוס אין יודעים לא את ערכי הסימנים ולא את השפה.

הדוגמה המובהקת ביותר לכתב שאפשר לקרוא אך לא להבין היא המרואיטית, מממלכת כוש שלאורך הנילוס התיכון (סודן של היום). השתמשו בה מהמאה ה-3 לפנה״ס; הכתובת האחרונה הידועה היא מהמאה ה-5 לספירה. היו לה שתי צורות: כתב רהוט שנגזר מהכתב הדמוטי המצרי, וסימנים מונומנטליים שעוצבו בדמות ההירוגליפים המצריים. ב-1909–1911 קבע האגיפטולוג הבריטי פרנסיס לוולין גריפית׳ את ערכיהם של 23 סימניה על פי שמות מצריים שנכתבו במרואיטית. מאז אפשר להגות את הכתובות, אבל מה שאנחנו מבינים הוא בעיקר שמות, תארים, הנוסחאות הקבועות של טקסטי הקבורה ורק חלק מאוצר המילים.

זמן רב לא היו למרואיטית קרובות ידועות. לפי הבלשן הצרפתי קלוד רילי היא שייכת לשפות הסודאניות המזרחיות הצפוניות, הקבוצה שכוללת גם את השפות הנוביות; Glottolog עדיין מונה אותה כשפה מבודדת. בלי טקסטים דו-לשוניים ארוכים יותר, ההבנה מתקדמת רק לאט.

כתבים מתקופת הברונזה

באלף ה-2 לפנה״ס היו בשימוש בכרתים שני כתבים שאיש לא קרא. ההירוגליפים הכרתיים, המתועדים בעיקר על אבני חותם, מופיעים מעט לפני ליניארי א, אך השניים שימשו זה לצד זה זמן רב. ליניארי א הוא הדגם של ליניארי ב, ולכן אפשר להגות בקירוב את סימני ההברות שלו; שפתם של הסופרים המינואים, לעומת זאת, אינה ידועה, ומה שאפשר ללקט על הדקדוק שלה מרמז שלא הייתה קרובה קרבה הדוקה לשום שפה ידועה. ליניארי א ודיסקוס פייסטוס מתוארים בהרחבה בדף על יוון העתיקה.

הכתב של תרבות הרפה באגן האינדוס מתועד על כארבעה עד חמשת אלפים חפצים, רובם חותמות קטנים. בכתובות יש בממוצע כחמישה סימנים, השפה אינה ידועה ואין כתובת דו-לשונית. לרוב מוצעת שפה דראווידית קדומה, אך הדבר לא הוכח, ולפי דעת מיעוט הסימנים כלל אינם מתעדים שפה (ראו את הדף על הודו העתיקה).

הכתב הפרוטו-עילמי שימש בסביבות 3100–2900 לפנה״ס באיראן, משושן שבח׳וזסתאן ועד הרמה, בערך באותו זמן שבו הופיע כתב היתדות הקדום ביותר במסופוטמיה. ידועים כ-1,600 לוחות ושברים. אנחנו יודעים שהם רישומים מנהליים, והסימנים המספריים מובנים משום שהם דומים לאלה המסופוטמיים, כך שהכמויות הרשומות ידועות לנו; מה נספר אפשר לזהות רק בחלק מהסימנים. רוב הסימנים האחרים מופשטים, ושפת הסופרים אינה ידועה; ההנחה שהייתה זו עילמית היא ניחוש בלבד.

הכתב העילמי הקווי, המאוחר יותר (בערך 2300–1850 לפנה״ס), מתועד בכחמישים כתובות בלבד, רובן קצרות. שפתו היא עילמית, הידועה מטקסטים בכתב יתדות, ולכמה מהכתובות יש מקבילה אכדית; בעזרתן נקראו כבר ב-1905–1912 שמו של המלך פוזור-אינשושינק ושמו של האל אינשושינק. ב-2022 פרסמו הארכאולוג הצרפתי פרנסואה דסה (François Desset) ועמיתיו הצעת קריאה של כמעט כל הסימנים. חלק מהמומחים קיבלו אותה, אחרים ממתינים לתרגומים מפורטים של הטקסטים, ושנוי במחלוקת גם אם הכתב פונטי לחלוטין. לעת עתה אי אפשר לראות בו כתב שפוענח במלואו.

מעיר הנמל ביבלוס שבלבנון של היום באות ארבע-עשרה כתובות על לוחיות ארד, על "מריות" ארד ועל לוחות אבן. מוריס דינאן חשף אותן ב-1928–1932; עשר מהן פרסם ב-1945 וארבע נוספות ב-1978. הן מתוארכות כנראה למאות ה-18–15 לפנה״ס. לפי שיטת הספירה, כ-90 עד 114 סימנים נבדלים מצביעים על כתב הברתי, וחלקם דומים לסימנים מצריים; אבל לא השפה ולא ערכי הסימנים נקבעו בוודאות.

מצר יבשה ואי: הכתב האיסתמי ורונגורונגו

במצר טהואנטפק שבדרום מקסיקו כתבו בין 500 לפנה״ס בערך ל-500 לספירה בכתב האיסתמי, הנקרא גם אפי-אולמקי על שם התרבות. הטקסט הארוך ביותר נמצא על אסטלת אבן שהתגלתה ב-1986 בלה מוחארה שבוורקרוס; לצד הכתובת מופיעים עליה תאריכים בספירה הארוכה המסו-אמריקנית מאמצע המאה ה-2 לספירה (על הספירה הארוכה ראו את הדף על המאיה). ב-1993 הכריזו ג׳ון ג׳סטסון וטרנס קאופמן על פענוח חלקי וזיהו את השפה כצורה מוקדמת של זוקאית (ענף של משפחת מיחה-זוקה). אבל סטיבן יוסטון ומייקל קו (2004) לא הצליחו להחיל את שיטתם על כתובת אחרת, והם רואים בפענוח דבר שלא הוכח. המחלוקת תוכרע כנראה רק בזכות טקסט ארוך חדש.

באי הפסחא (רפא נוי) תיעד לראשונה ב-1864 המיסיונר אז׳ן איירו (Eugène Eyraud) לוחות עץ ועליהם שורות של סימנים קטנים; הוא כתב שראה אותם בכל בקתה. האי עבר אז אסון: פשיטות של ציידי עבדים פרואנים ב-1862 והמגפות שבאו בעקבותיהן צמצמו את האוכלוסייה לפחות ממאתיים איש עד שנות ה-70 של המאה ה-19, וככל הנראה אבד אז הידע על הסימנים. שרדו כשני תריסרים חפצי עץ, הפזורים במוזיאונים ברחבי העולם; אף אחד מהם לא נשאר באי.

הסימנים – קווי מתאר של בני אדם, בעלי חיים, צמחים וצורות גאומטריות – כתובים בבוסטרופדון הפוך: אחרי כל שורה הופכים את הלוח כך שראשו למטה. בלוח אחד זוהה קטע ובו לוח שנה ירחי; מלבד זה אין טקסט מובן. המכשולים הם המספר הקטן של הטקסטים, היעדר ההקשר, והעובדה ששפת הרפא נוי המודרנית הושפעה מאוד מהטהיטית. שנוי במחלוקת אם זהו כתב של ממש, או קדם-כתב או אמצעי עזר לזיכרון; אף אחת מהפרשנויות האלה לא הוכחה. שנוי במחלוקת גם אם הכתב נוצר באופן עצמאי או רק אחרי המגע עם האירופים. תיארוך פחמן רדיואקטיבי של עץ הלוחות השמורים ברומא, שפורסם ב-2024, מיקם את אחד מהם זמן רב לפני המגע הראשון עם האירופים (1722); אבל ייתכן שהעץ נחרט מאוחר יותר.

האם זה בכלל כתב? וינצ׳ה וטרטריה

על כלי החרס, משקולות הפלך והצלמיות של תרבות וינצ׳ה הניאוליתית בדרום-מזרח אירופה מופיעים סימנים חרוטים, רובם מבערך 4500–4000 לפנה״ס. לראשונה מצאה אותם ב-1875 הארכאולוגית ההונגרייה ז׳ופיה טורמה בטורדוש (היום טורדאש ברומניה), וב-1908 חשף אותם מילויה ואסיץ׳ בווינצ׳ה שליד בלגרד, שעל שמה נקראת התרבות. יותר מ-85 אחוז מהכתובות מורכבות מסימן יחיד, ובקבוצות סימנים אי אפשר לקבוע לא את הסדר ולא את כיוון הקריאה.

ב-1961 מצא ניקולאה ולאסה שלושה לוחות חרס ועליהם סימנים ליד הכפר טרטריה ברומניה. את גילם מסיקים רק מחפצים אחרים באתר, שתוארכו בפחמן רדיואקטיבי לתקופה שלפני 4000 לפנה״ס; את הלוחות עצמם אי אפשר לתארך כי הם עברו טיפול בחום אחרי הגילוי, ונסיבות הממצא שנויות במחלוקת. הארכאולוגית מריה גימבוטאס ראתה בסימני וינצ׳ה "כתב של אירופה העתיקה"; הפרשנות הזאת לא התקבלה.

רוב החוקרים אינם רואים בסימנים כתב. ייתכן שציינו בעלות או את היוצר, מספרים או משמעויות פולחניות. טיעון נוסף נגד קריאתם ככתב הוא שהכתב נוצר במסופוטמיה כדי לשרת את מנהל המדינה ואת הנהלת החשבונות, מוסדות שלתרבות וינצ׳ה כנראה לא היו. לכן מקומה של וינצ׳ה בתולדות הכתב הוא כדוגמה לכמה קשה לקבוע היכן נגמר הסמל ומתחיל תיעוד השפה.

כתב היד של וויניץ׳

כתב היד של וויניץ׳ הוא קודקס של כ-240 עמודי קלף, כתוב בכתב שאינו מופיע בשום מקום אחר ומאויר בציורים של צמחים, בתרשימים אסטרונומיים ואסטרולוגיים, בנשים רוחצות ובכדים. תיארוך פחמן רדיואקטיבי של הקלף באוניברסיטת אריזונה ב-2009 הניב את השנים 1404–1438; אין בכך כדי לקבוע במדויק מתי נכתב הטקסט. את הצמחים אי אפשר לזהות בוודאות. מאז 1969 נמצא כתב היד בספריית ביינקי של אוניברסיטת ייל, בסימון MS 408.

ההיסטוריה המתועדת שלו מתחילה בפראג. ב-1639 שלח האלכימאי הפראגי גאורג בארש דוגמאות של הכתב לישועי אתנסיוס קירכר ברומא. אחרי מותו של בארש עבר כתב היד ליאן מארק מרצי, רקטור האוניברסיטה של פראג, ששלח אותו לקירכר ב-1665 או ב-1666. במכתב הלוואי מוסר מרצי את מה ששמע מחבר: הקיסר רודולף השני קנה כביכול את כתב היד ב-600 דוקטים. זוהי עדות מכלי שני. בעמוד הראשון מופיעה חתימתו, שכמעט אינה נראית היום, של יאקוב הורז׳צ׳יצקי מטפנץ, ממונה הגנים של רודולף; אבל אמיתותה שנויה במחלוקת. ב-1912 קנה סוחר הספרים וילפריד וויניץ׳ את כתב היד מאוסף ישועי, והוא נושא את שמו.

לטקסט יש תכונות סטטיסטיות הדומות לאלה של שפות טבעיות – שכיחות המילים, למשל, מצייתת לחוק זיף – אבל גם מאפיינים יוצאי דופן: כמעט אין בו מילה בת פחות משני תווים או יותר מעשרה. בין האפשרויות שנשקלו: שפה טבעית בכתב לא ידוע, צופן, שפה מומצאת ומתיחה מתוחכמת חסרת משמעות; אף אחת מהן לא הוכחה. עם זאת, זיוף מודרני אינו סביר, משום שהיה מחייב מלאי של לפחות ארבעה-עשר עורות עגל ריקים מתחילת המאה ה-15.

שפות ללא קרובות

שפה מבודדת היא שפה שלא הוכח שהיא קרובה לשפה אחרת כלשהי; היא משפחה בת שפה אחת. אין פירוש הדבר שמעולם לא היו לה קרובות. או שהן נכחדו בלי להשאיר תיעוד, או שהקרבה רחוקה כל כך שהשיטה ההשוואתית כבר אינה יכולה לזהות אותה: אחרי אלפי שנים רבים של שינויים, ההתאמות הקוליות הסדירות אובדות. שפה מבודדת אינה אפוא תעלומה במובן הסנסציוני, אלא תוצאה רגילה של ההיסטוריה הלשונית. תלוי עד כמה מחמירים הקריטריונים, יש יותר ממאה כאלה (ב-Glottolog רשומות כ-180, כולל שפות שנכחדו), רובן ביבשת אמריקה.

הגבול בין שפה מבודדת למשפחה יכול לזוז. היפנית נמנתה בעבר עם השפות המבודדות; היום מקבצים אותה עם השפות הריוקיואניות במשפחה היפונית. הקטית שבסיביר היא השפה הייניסאית החיה האחרונה, ובכל זאת אינה שפה מבודדת, כי קרובותיה שנכחדו, כמו הארינית, תועדו. יש גם להבחין בין שפות מבודדות לשפות בלתי מסווגות, שידוע עליהן מעט מכדי לסווג אותן בכלל.

השפה המבודדת הידועה ביותר היא הבסקית, השפה המבודדת היחידה באירופה, ולפי הדעה הרווחת השפה היחידה ששרדה במערב אירופה מלפני הגעתן של השפות ההודו-אירופיות. האקוויטנית, הידועה רק משמות בכתובות לטיניות מהמאות ה-1–3 לספירה, נחשבת לאב הקדמון שלה או לקרובה קרובה (השם Cison תואם את המילה הבסקית gizon, "איש"). לרוב רואים באקוויטנית את האב הקדמון הישיר של הבסקית, ולכן הבסקית נשארת שפה מבודדת; אילו הייתה שפה אחות, השתיים היו יוצרות משפחה וסקונית קטנה. הניסיונות לקשר את הבסקית לגאורגית נדחים היום, וקשר לאיברית לא הוכח. מהעת העתיקה, השומרית והעילמית הן שפות מבודדות מתועדות היטב: יש כל כך הרבה טקסטים, שאילו היו להן קרובות חיות, אפשר היה לזהות אותן.

משפחות שנויות במחלוקת

קרבה בין שפות מוכחת בשיטה ההשוואתית: מחפשים התאמות קוליות סדירות באוצר המילים הבסיסי ובסיומות הדקדוקיות, ועל פיהן משחזרים שפת-אם משותפת. ל-p הלטינית מתאימה באופן סדיר f בשפות הגרמאניות (pater – באנגלית father, piscis – fish, pes, pedis – foot); מערכת התאמות כזאת אי אפשר להסביר במקרה או בשאילה. ככל שמרחיקים אחורה בזמן, כך אובדות יותר התאמות, ולכן ההצעות למאקרו-משפחות גדולות שנויות במחלוקת.

ההשערה האלטאית קישרה את השפות הטורקיות, המונגוליות והטונגוסיות, ובגרסה הרחבה גם את הקוריאנית והיפנית. במאה ה-20 היו לה תומכים רבים, אבל היום רוב הבלשנים ההשוואתיים דוחים אותה: הם מסבירים את המאפיינים המשותפים (שרשראות של סיומות, פועל בסוף המשפט, חלק מאוצר המילים) בדו-קיום ממושך ובשאילה, כלומר כאזור לשוני; מיעוט מהמומחים עדיין מצדד בה. ההשערה הנוסטרטית הוצעה ב-1903 בידי הבלשן הדני הולגר פדרסן ופותחה בשנות ה-60 בידי ולדיסלב איליץ׳-סביטיץ׳ ואהרן דולגופולסקי; היא מקבצת את ההודו-אירופית, האורלית, האלטאית, הקרטוולית, ולפי המחבר גם משפחות נוספות, והיום יש לה תמיכה מועטה. ההשערה ההודו-אורלית מניחה אב קדמון משותף להודו-אירופית ולאורלית; אוצר המילים המשותף, לעומת זאת, מתפרש לרוב כשאילות מתקופה שבה שתי הקבוצות היו שכנות.

מומחים רבים רואים בהשערה הדנה-ייניסאית את המבוססת ביותר מבין ההצעות לקרבה רחוקה; הבלשן האמריקני אדוארד ויידה העלה אותה ב-2008 (בדפוס ב-2010). היא מקשרת את הקטית ואת השפות הייניסאיות שנכחדו בסיביר עם שפות נה-דנה בצפון אמריקה, כמו נאוואחו. אחרים, כמו לייל קמפבל, סבורים שהראיות אינן מספיקות. לעומת זאת, השערת הסובסטרט הווסקוני של הבלשן הגרמני תאו ונמן, שלפיה שפה קדמונית של הבסקית התפשטה על פני חלק גדול מאירופה אחרי עידן הקרח האחרון והשאירה עקבות בשמות מקומות, נדחית ברובה בידי הבלשנים ההיסטוריים. המשפחה הווסקונית במובן הצר – הבסקית יחד עם האקוויטנית – היא עניין אחר; הקרבה הזאת מקובלת על המומחים.

פרק בפני עצמו הוא ההשוואה ההמונית, שנקראה לימים השוואה רב-צדדית, של הבלשן האמריקני ג׳וזף גרינברג. במקום התאמות סדירות היא משווה שפות רבות בבת אחת על פי הדמיון הכללי של מילים בסיסיות ושל רכיבים דקדוקיים. כך איחד גרינברג ב-1987 את רוב השפות הילידיות של אמריקה, מלבד שפות נה-דנה והשפות האסקימו-אלאוטיות, למשפחה אחת, "אמריד". רוב הבלשנים דוחים את השיטה: בלי התאמות סדירות אי אפשר להבחין בין ירושה לבין מקרה ושאילה, וככל שמשווים יותר שפות, צצים יותר דמיונות מקריים. חלק מהקיבוצים של גרינברג, כמו האפרו-אסייתית והניז׳ר-קונגו, מקובלים משום ששיטות אחרות תמכו בהם (וחוקרים קודמים כבר הציעו אותם); "אמריד" ו"אירואסייתית" נדחות.

מאין באו ההודו-אירופים?

שלשפות ההודו-אירופיות, מהודו ועד איסלנד, יש אב קדמון משותף – זוהי תוצאה מבוססת של הבלשנות ההשוואתית. אבל היכן ומתי דיברו בשפת-האם שלהן אי אפשר לתעד ישירות, משום שהיא קודמת לכתב. הראיות עקיפות: אוצר מילים משוחזר, ארכאולוגיה, ובשנים האחרונות גם הגנטיקה של אוכלוסיות קדומות.

הדעה הרווחת היום היא השערת הערבות (השערת הקורגנים), הקשורה בארכאולוגים מריה גימבוטאס ודייוויד אנתוני. היא ממקמת את המולדת בערבה הפונטית-כספית שמצפון לים השחור ולים הכספי, באלף ה-5–4 לפנה״ס. אחד מטיעוניה הוא שבשפת-האם היו מילים לגלגל ולעגלה ולגידול סוסים ובקר, ולכן היא אינה יכולה להיות עתיקה בהרבה מהמצאת הגלגל. בה תומכים גם מחקרים גנטיים מ-2015, שמצאו תנועה רחבת היקף של בני אדם מהערבות אל מרכז אירופה לפני כ-4,500 שנה.

החלופה העיקרית הייתה ההשערה האנטולית של הארכאולוג הבריטי קולין רנפרו (1987), שלפיה השפות ההודו-אירופיות התפשטו מאנטוליה יחד עם החקלאות, מהאלף ה-7 לפנה״ס בערך. כמה מחקרים פילוגנטיים סטטיסטיים (2003, 2012) תמכו בה, אבל היא מתיישבת פחות טוב עם הראיות הלשוניות והגנטיות, והיום תומך בה מיעוט; ב-2017 קיבל רנפרו עצמו את ההגירות הגדולות מהערבות לאירופה, אך עדיין מיקם את השלב המוקדם יותר של שפת-האם באנטוליה. פרטים נותרו פתוחים, למשל מאין באו אבותיהן של השפות האנטוליות, ובהן החיתית, והאם השלב המוקדם ביותר של שפת-האם נוצר דרומה יותר, ליד הקווקז. הטענות שהשפות ההודו-אירופיות נולדו בהודו, או שמדברים בהן באירופה ברציפות מאז התקופה הפליאוליתית, נחשבות בספרות המחקרית לשוליות ולא עמדו במבחן.